"כחול הוא הצבע החם ביותר": חוויה בלתי נשכחת

סצינות הסקס המפורטות והמדוברות הן דווקא הדבר הכי פחות מעניין בסרט הצרפתי זוכה דקל הזהב, שמצליח ללכוד את העוצמה הרגשית של אהבה ושברון לב ראשונים

02/12/2013
יח"צ - חד פעמי

כחול, כפי שמלמד כל חיפוש קצר באינטרנט, הוא הצבע האהוב על מרבית אזרחי העולם. אולי זה כיוון שהוא מייצג בעיניהם כל כך הרבה דברים: כחול יכול לסמל מושגים חיוביים, אבל גם כמובן מלנכוליה ועצב; הוא משויך עם שמיים צלולים של יום בהיר וחמים, אבל גם עם קרח בחורף קפוא.

כחול הוא כל הדברים הללו, והוא גם צבע שיערה של אמה, סטודנטית לאמנות בשנות העשרים לחייה. היא חיה בליל שבצפון צרפת וביום אחד, שבו השמים כחולים במיוחד בעיר מגוריה, היא חולפת ברחוב על פני תיכוניסטית בשם אדל. יש רגעים אלה כאלה שבהם יודעים כי מעתה והלאה שום דבר כבר לא יהיה כמו שהיה, וזה בדיוק רגע כזה. אדל תחפש את אמה ותמצא אותה, והפעם כבר לא תתן לה לחלוף על פניה.

מכאן והלאה מתפתח בין השתיים רומן, העומד במרכז הדרמה הצרפתית "כחול הוא הצבע החם ביותר", פרי עטה של עבדלעטיף קשיש ("הגרגר והדג"). היא מגיעה לארץ חצי שנה לאחר שזכתה בדקל הזהב, העיטור היוקרתי ביותר בפסטיבל קאן ואחד החשובים בעולם הקולנוע. אורכה שלוש שעות, וזה מספיק זמן לתאר תהליכים שונים. קודם כל, את פריחת היחסים בין אמה המנוסה למדי לאדל הצעירה יותר, שמבחינתה זו לא רק פעם ראשונה עם אשה, אלא גם אהבה ראשונה בכלל. בהמשך, יגיע גם שברון הלב הראשון: השמים יתקדרו, שיערה הכחול של אמה ידהה, שתי האוהבות יילכו ויתרחקו, עונות השנה יתחלפו וכמו שכתב ז'אק פרוור ושר איב מונטאן, עלי השלכת ייערמו, ועמם גם הזיכרונות והחרטות.

עוד בוואלה!

מבינים בהמבורגרים? ענו על החידון ואולי תזכו בפרסים שווים במיוחד

בשיתוף בורגרים
לא סרט על למה, אלא על איך. מתוך "כחול הוא הצבע החם ביותר" (צילומים: יח"צ)(צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

מה מרחיק בין השתיים? יותר מכל, נראה שזה נובע כתוצאה מפערים תרבותיים-חברתיים. כאן המקום לציון שחוץ מהבדלי הגיל והניסיון, הגיבורות מגיעות מרקע שונה לחלוטין: אמה היא בת למשפחה יאפית על גבול ההיפית, אמנותית וליברלית, שמקבלת את נטיותיה המיניות בפתיחות. כשיקירת לבה מבלה אצלה את הלילה, הן עושות אהבה בקול רם. לעומת זאת, אדל היא בת למשפחה פשוטה וגם סגורה ושמרנית יותר. במקרה שלה, היא מספרת להוריה כי אמה באה אליה כדי לעזור לה בשיעורי הבית, ולאחר מכן, בחדר המיטות, הן מקפידות לשמור על דממה מוחלטת, כדי שלא יתגלה סודן.

אך הפערים ביניהן באים לידי ביטוי גם כשהן לא בחיק המשפחה. אמה מוקפת בחברים שנמנים עם מה שאפשר לכנות כקהילת ההיפסטרים היומרניים. אדל סובלת בחברתם, אך נראה שאהובתה דווקא מעדיפה אותם, ובכל מקרה מעריכה אותם יותר. קשה לה, לאמה, לקבל את חוסר היומרה של אדל. איך זה, היא שואלת אותה שוב ושוב, שאת רוצה להיות מורה? למה לא לכתוב, ליצור, למה לא להיות משהו גדול יותר? היא שואלת את זה ברצון טוב, אך גם באכזבה ואף מעט בזלזול. כך היא נוהגת אף לאור הגילוי שיקירת לבה לא בקיאה, למשל, בעבודתו של אגון שילה ובכלל רחוקה מלהיות אינצקלופדיה תרבותית מהלכת.

הדיון של הבמאי בשסעים שבחברה הצרפתית אינו חדש, וגם לא השימוש בענקי רוח כדי להמחיש זאת. הוא עשה זאת כבר בסרט הפריצה שלו מ-2003, "L'esquive", שלא הופץ בארץ, שם העלילה עסקה בנערים מן הפרברים הנדרשים להעלות הצגה של המחזאי הקלאסי מאריבו – שסצינת הפתיחה של סרט זה עוסקת גם כן באחד מכתביו.

ההבדל הוא, שבפעמים הקודמות הנושא החברתי-תרבותי היה תמה, ואילו כאן הוא מוטיב. בשום פנים ואופן, "כחול" אינו דרמה על מתחים סוציו-אקונומיים בצרפת. זוהי רק סיבה אחת מתוך כמה לקרע בין אמה ואדל, זו יכולה היתה באותה מידה להיות סיבה אחרת, ובכל מקרה – הקולנוען אינו מתעניין בסיבה, אלא בתוצאה. זה לא סרט על למה, אלא על איך. כפי שמעידה הבחירה שלו להרבות בתקריבים על פניהן של הגיבורות, יותר מכל חפץ הבמאי לבדוק את התחושות שמתעוררות בשתיים בגלל מה שקורה ביניהן.

מה זה כחול? הכל. מתוך "כחול הוא הצבע החם ביותר"(צילום: קולנוע לב)

"כחול", אם כך, בא מהלב יותר מאשר מהשכל, ולמרות אזכורים שיש בו לענקי הרוח הצרפתיים, זה גם לא סרט אינטלקטואלי. במידה מסוימת, הוא אפילו אנטי-אינטלקטואלי, או לפחות אירוני בגישתו. למשל, כשמצופה מאדל להצדיע לפיקאסו, היא מודה דווקא שאינה יודעת עליו דבר, אבל זה מגיע בשלב בו כולנו יכולים להבין שגם בלי ללמוד אמנות, הגיבורה מלאת החיים והרגש הזו מבינה יותר טוב מכולם למה פיקאסו התכוון כשצייר. בנקודה אחרת, אמה מסבירה על הערצתה לסארטר, ואדל מעזה לציין שהוא נשמע לה כמו בוב מארלי - אמירה שמתקבלת בגיחוך פטרוני בידי יקירת לבה, אבל כיוון שהציבוריות הצרפתית כבר מזמן למדה להקל ראש בפילוסוף שדיבר גבוהה גבוהה אבל מעולם לא עשה דבר למען הערכים בהם האמין, הסירוב של הצעירה להתייחס אליו כמורם מעם שאסור להשוות לאיש דווקא נראה במקום.

אך יותר מאשר אינטלקטואלי או אנטי-אינטלקטואלי, "כחול" הוא פשוט אינטואיטיבי, והדגש בו מושם על החוויה - על הדרך שבה לומדים הגוף והנשמה לחוות דברים לראשונה. בהקשר זה, הוראה היא מוטיב מרכזי נוסף כאן. אמה, הבוגרת יותר, היא למעשה המורה של אדל, ומלמדת אותה איך לאהוב, במובן הגשמי והרוחני. אך גם אדל עצמה, כפי שחלמה, תהפוך עם הזמן למורה, ותלמד ילדים כיצד לכתוב ולקרוא. כזה הוא מעגל החיים. יום אחד, גם התלמידים שלה יהיו למורים.

ברומן הגרפי שעליו מבוסס הספר, דמותה של אדל נקראת קלמנטיין. כאן, קשיש קרא לה בשם השחקנית שמגלמת אותה - אדל אקסרקופולוס. היא הגיעה לתפקיד כשהיתה בת פחות מעשרים, וחסרת כל ניסיון משמעותי, אך התגלתה כבחירה מושלמת, והכוח של הסרט נובע בראש ובראשונה מהתאמתה לדמות ומיכולותיה.

הבייביפייס שלה מאפשרים לה לגלם גיבורה שכל מה שהיא עוברת חדש לה; קשת ההבעות העצומה שלה מאפשרים לה לשקף את הטלטלה הרגשית שהיא חווה במלוא עוצמתה; ואולי חשוב מכל, העובדה שסקסית ויפה ככל שתהיה, יש בה משהו פשוט וארצי, מאפשרים להפוך את דמותה למעורר הזדהות, ואת הסיפור לכזה שנראה כי היה יכול לקרות לכל אחת.

ליהוק מושלם. אדל אקסרקופולוס (מימין) וליה סיידו ב"כחול הוא הצבע החם ביותר"(צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

לכך יש להוסיף עוד כמה מעלות, למשל הגמישות, השחרור, החופשיות והאנרגטיות שבהן השחקנית מתייחסת לגופה ומניעה אותו, מה שממלא בחיים ובאנרגיות את התוצאה כולה ועושה אותה לסוחפת. הפעם האחרונה שראינו תצוגת תכלית כזו של כוכבת היתה בסרט אחר שנקרא בשם צבע, "יסמין הכחולה", אבל שם היה בהופעה של קייט בלנשט משהו קר ומחושב, ואילו כאן אקסרקופולוס עוטפת את הצופים בשמיכה חמה בהרבה, והתצוגה שלה גם נראית טבעית ואמיתית בהרבה.

מגיע קרדיט כמובן גם לבמאי, על כך שהיטיב לבחור דווקא את אקסרקופולוס האלמונית מכל הצעירות שבצרפת. גם הליהוק לדמותה של אמה היה מוצלח - ליה סיידו היא סמכותית, נוקשה וסנובית, ועם זאת גם רכה וטהורה, בדיוק במידה הדרושה. יחדיו, הן מצליחות להחזיק את הדרמה הארוכה על כתפיהן בלבד. נדיר לראות יצירה באורך שלוש שעות שיש בה למעשה רק שתי דמויות ורק שתי שחקניות משמעותיות, ו"כחול" לוקח את המינימליזם הזה ומוציא ממנו את המקסימום.

יפה גם לראות איך קשיש מנצל את פרק הזמן הנכבד הזה. אף שיש לו את כל הזמן שבעולם, הוא מדלג על צמתים שבסרטים אחרים היו תופסים חלק ארי מן העלילה. אין כאן, למשל, סצינה בה הגיבורה יוצאת מהארון – התסריטאי-במאי לא עושה עניין גדול מזה, מה שגם שומט את הקרקע מתחת אלה שהיו רוצים לקטלג את הסרט כ"סרט לסבי על סיפור אהבה לסבי". למעשה, התחושה היא שבאותה מידה הוא גם יכול היה להציג מערכת יחסים בין גבר לאשה, או בין גבר לגבר לצורך העניין.

התגובות לסצינות הסקס מעידות על הצופה יותר מאשר על הסצינות עצמן. מתוך "כחול הוא הצבע החם ביותר"

קשיש פוסח גם על נקודות מרכזיות אחרות - למשל, הוא לא מראה כיצד הגיבורות עוברות לגור יחד, אלא פשוט גורם לנו להבין זאת בקצרה ובאלגנטיות, דרך תנועת עריכה אחת. לעומת זאת, הבמאי מתעכב דווקא על פכים יומיומיים יותר מהחיים, מה שמגביר את האותנטיות ואת האמינות של הדרמה. בעיקר, היוצר מביא לידי שיא את האובססיה הנושנה של הקולנוע הצרפתי לאוכל ולסקס. וכך, יש כאן סצינות סעודה למכביר, והסרט עובר בהן בנחת מן המנה הראשונה לעיקרית לקינוח. כמו כן, אפילו יחסית לקולנוע איכות אירופאי, גם קטעי הסקס ארוכים ומפורטים בצורה חריגה, כולל סצינת מין גרפית ומתמשכת שעוררה מהומה מכל הכיוונים.

זהו רגע שנחרת בזיכרון אך הוא דווקא מן הפחות מעניינים כאן. דיון יתר בו יעשה עוול לסרט, שמורכב ברובו מסצינות פחות סנסציוניות מבחינה תקשורתית אך הרבה יותר מרשימות.

קצרה היריעה מלעסוק בכולן, אך יש לומר כי יותר מכל, וכיאה לסרט שנקרא כך, מענג לראות כיצד במאי "כחול" משחק עם הצבעים ועם האור. מבחינה זו, זה לא כל כך יצירה קולנועית כמו ציור אימפרסיוניסטי, גם כיוון שמלכתחילה היא לא מבקשת לתאר את האירועים אלא את הרגש שנחווה מולם.

המשחק של קשיש עם האור מרהיב לעין בכל פעם שהוא עוקב אחר שתי הגיבורות בטבע, ומצלם זאת כך שהתוצאה באמת נראית כאילו שנתלשה מציור אימפרסיוניסטי קלאסי. אך הסצינה החזקה בסרט לא מתרחשת בחוץ אלא דווקא בפנים. היא מציגה מפגש טעון בפאב בין שתי הגיבורות, והבמאי יוצר לאורך כל הדרך תחושה חשוכה וקלאסטרופובית שהולמת את רגישות המעמד. רק בסופו של דבר, לאחר שאחת מהן עוזבת, מתגלה לנו שהכל התרחש בשעת יום ומול חלונות שמשקיפים אל יום צלול ובהיר, שהשמש שלו מתנגשת בחשיכה שבלבה של הגיבורה.

שיעור לחיים. מתוך "כחול הוא הצבע החם ביותר"(צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

האם זהו ניגוד אירוני, שנועד להראות כי גם אם הטבע מנסה להאיר לנו את הדרך, אנו יודעים עמוק בלבנו כי הכל חשוך? ואולי זה דווקא ההפך, והאמת היא שכל הרחובות מחוץ לפאב אכן פתוחים ומוארים לרווחה בפני הגיבורה, שהכל עוד לפניה? אין לכך תשובה, כי קשיש יודע שהדמות שלו גדולה מהסרט, ושהחיים בכלל תמיד יהיו גדולים יותר מהקולנוע. לא סתם, במקור נקראת הדרמה הזו "חיי אדל, פרקים 2-1". מלכתחילה אנו מתבשרים שזו רק ההתחלה.

אולי נזכה לראות בקולנוע גם את פרקים 4-3, ואולי רק נדמיין אותם ברוחנו. מי יודע מה יהיה עם אדל. אולי היא תאהב אשה אחרת, אולי היא תאהב גבר אחר, אולי היא לא תאהב בכלל. מה שבטוח, שאת מה שהיא עברה כאן, אי אפשר לקחת ממנה.

אדל למדה שיעור, ואת השיעור הזה היא לא תשכח. אדל למדה מה זה להתעסק עם דם כחול, ומה זה כשהאהבה עמוקה כמו הכחול שבים, ואיך מרגיש הגוף הקפוא כשהוא מתכסה בכוויות כחולות של קור. וחשוב מכל, כשישבה על ספסל מתחת לשמים הכחולים והצלולים, מחובקת בזרועות אהובתה כחולת השיער, היא למדה למה כחול הוא הצבע החם ביותר.

מיוחד: אדל אקסרקופולוס פותחת פה גדול


וליה סיידו פותחת פה גדול עוד יותר

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully