בזמן שעולם התרבות הישראלית מתאבל על סמלים ענקיים מעולם המוזיקה, ההומור והאופנה, חודש קשה במיוחד עובר גם על תרבות הילדים והנוער המקומית. מי ששמע את שירי הילדים של אריק איינשטיין וצפה ב"הבית של פיסטוק" של ספי ריבלין, מתאבל עכשיו גם על "אורי" ו"אליפים" ועוד כעשרים ספרים של אסתר שטרייט-וורצל, מי שהיתה אחת מסופרות הילדים והנוער החשובות והאהובות בישראל. בשנה שבה הלכה לעולמה גם הסופרת דבורה עומר, מבט על מדפי הספרים שבחדרי הילדות שלנו יגלה הרבה אבק, עצב ומעט מאוד מילים.
מי שקרא את הספרים שלה, נפתח לו צוהר לסיפורים ארוכים, מושקעים, מלאי דמויות ופיתולים, רחוקים מחדר הקריאה אבל קרובים מאוד ללב. אם דבורה עומר כתבה את סיפוריהם של דמויות מופת בהיסטוריה הציונית, הרי ששטרייט-וורצל פרטה את אותה ההיסטוריה לחייהם של אנשים פשוטים ב"רומנים לבני הנעורים" שלה, כפי שהקפידה לכתוב בפתיחות לספריה. העסיקו אותה במיוחד ניצולי השואה והמעפילים (למשל ב"מן המצר", "שבעת המנעולים" ו"תפילת הנזיר") אבל גם המלחמות והשכול ("אורי", ספרה האהוב מכולם, ו"שחר") והחיים בצל הסכסוך הישראלי-ערבי ("בן הערובה" ו"קיץ כתום", אחרון ספריה שעסק בתוכנית ההתנתקות).
הגדול והאהוב שבגיבורים האלו היה או?רי בספר הנושא את שמו, נער שובב הגדל בין פרדסי המושבות בשנות הארבעים אל תוך ההעפלה והפלמ"ח עד למלחמת העצמאות. החברה הכי טובה של אורי היתה דווקא נערה נכה ואוהבת שירה בשם דליה (שטרייט-וורצל עצמה חלתה בפוליו כשהיתה ילדה), וככל שהוא מתבגר, כפי שהוא חש לעזור לה כך הוא חש שמחובתו להתגייס לכל משימה עד לנסיעת השיירה העולה לבאב אל-וואד וירושלים הנצורה, נסיעה שאיננו יודעים את סופה. הימים ימים סוערים, אבל מרכז הסיפור הוא הנפש של הנער, האהבות הראשונות שלו, יחסיו עם הוריו וחבריו ועם בית הספר.
אורי היה אמנם צבר מנהיג ברוח יפי הבלורית והתואר, אבל לידו נחים על המדף גיבורי שאר ספריה, ילדים להורים גרושים, נערים שחוו אלימות במשפחה, נערות מנוצלות, ילדי שכונות מצוקה שמנסים בכל כוחם להימלט מאלימות, עבריינות וסמים, לעתים ללא הצלחה. כך גם ב"אליפים", הספר הנוסף שלה שזכה למעמד אייקוני (ובשנים האחרונות גם לעיבוד טלוויזיוני מעודכן), שעסק בנערים שמתחילים את שנתם הראשונה בפנימייה חקלאית, שכל אחד מהם נושא מטען על גבו. מול גיבור הספר רוני, המתקשה להתמודד עם נישואיו השניים של אביו, העמידה שטרייט-וורצל ברגישות שאין שנייה לה את דוידי, נער יתום מאם שאביו מרצה מאסר, שבפנימייה נתפס כאלים וסוציומט ומחוצה לה מנוצל על ידי עבריינים. דוידי לא תמיד זוכה לחמלה מחבריו לשכבה, אבל מהסופרת - כל הזמן.
ופה בדיוק נעוץ העניין: זאת ספרות הומניסטית, רגישה ומרגשת, שכוכביה, אותם גיבורים אלמונים אך בלתי נשכחים, התאהבו, בכו, ונאבקו במצבים בלתי אפשריים. שטרייט-וורצל לא רק כתבה אותם היטב, היא אהבה אותם, לא התעלמה מהקשיים שלהם והעצימה אותם, ובאמצעותם - גם את קוראיה, שהפכו למעריצים נאמנים. עבור ילדים קוראים, זה היה הדבר האמיתי.
או?רי לעד נשאר בדרך לירושלים. קוראים רבים, היא סיפרה פעם, חששו שגורלו היה כגורל המשוריינים הניצבים דוממים עד היום בצד הדרך בשער הגיא. אבל אורי לא מת ולא יכול למות. אסתר שטרייט-וורצל השאירה אחריה אותו ועוד רבים מגיבוריה בנפשות של אינספור קוראים ישראלים לאורך עשרות השנים האחרונות. עכשיו עם לכתה, משהו מת בנו - ומשהו נשאר אתה.
איזה מספריה של אסתר שטרייט-וורצל היה האהוב עליכם? ספרו לנו בפייסבוק