פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פליימוביל 17: שירי השנה של 2013 – חלק שני

      הטור של אמרי מרמור בוחר את שירי השנה של וואלה! תרבות, והפעם – חלק שני: קנייה ווסט נוקב, ג'יימס בלייק אינטימי ודאפט פאנק בלהיט הכי מדבק. ומהו שיר השנה?

      למקומות 30-11

      ביום שישי התחלנו למנות את את רשימת השירים שהוכחו אמפירית כטובים ביותר של 2013. מאז, השמועות על רשימת שירי השנה המדויקת ביותר אי פעם פשטו כאש בשדה קוצים. ציפורים עצרו במעופן, בתי יתומים התמלאו תקווה ויבשות שלמות הנהנו בהסכמה שקטה. ועכשיו, עולם שלם עוצר את נשימתו בזמן שאנו חושפים את עשרת הגדולים. בום!

      10. The National – Sea Of Love

      זה לא שהנשיונל עשו משהו חדש השנה, הם פשוט הוציאו עוד ערימת שירי רומנטיקה גברית ופצועה. שירים של השלמה עם כל מה שכבר לא תשיג ועם כל מה שהשגת ואיבדת. שירים עם זיפים ועניבה לא מהודקת. "Sea Of Love" הוא הכל חוץ משיר אהבה. הוא שיר על הצורך לחתוך כמה שיותר מהר לפני שהאהבה בולעת אותך שלם. הדהירה המוכרת של הלהקה הופכת מסוחפת למאיימת בזמן שמט ברנינג'ר נלחם בגאות ומתחנן שלא יגררו אותו לתוך ים האהבה הזה שאליו כולם זוחלים.

      9. Haim – The Wire

      האחיות חיים השתלבו יפה השנה לצד אמנים כמו דאפט פאנק בגל הנוסטלגי שחזר לצליל המופק והמהוקצע של סוף שנות ה-70 באל.איי. כמעט כל שיר באלבום הבכורה שלהן הוא סינגל מנצח בפוטנציה אבל פנינת הפופ-גיטרות הזאת הייתה אולי הממכרת ביותר. זה לא רק שחזור חינני לצלילים של פליטווד מק והאיגלז, זה שיר שהיה טוב מספיק להשתלב ביניהם ברדיו בזמן אמת.

      8. Kanye West – New Slaves

      החסרון הגדול ביותר של "Yeezus" כאלבום היו המילים. לאורך האלבום הזה ווסט בזבז שוב ושוב הפקות אמיצות עם שיניים חדות על בתים שנשמעו כאילו נכתבו חמש דקות לפני ההקלטה. חבל יותר כשנזכרים בציפיות האדירות שעורר הביצוע שלו ל"New Slaves" ב"סאטרדיי נייט לייב" לפני יציאת האלבום הזה. ווסט הוא אולי אחד מהראפרים הגדולים בעולם אבל הוא לא רוצה להישאר כזה. הוא לא איש עסקים כמו ג'יי זי, או ראפר טהור כמו אמינם. הוא אמן יוצר שרוצה לעשות הרבה יותר מהיפ הופ בלי שיטרידו אותו אנשים בחליפות. השיר הזה הוא תמצית העלבון שלו על כך שלא משנה כמה פעמים הוא יוכיח את עצמו ככוח יצירתי פורץ דרך, העולם לא מתכוון לתת לו לעשות כל דבר שהוא רוצה. ההבנה של ווסט שכמה שלא יטפס יתקל בסופו של דבר בעוד תאגיד שרק רוצה להשתמש בו כדי לתת מגע "אורבני" למותג היא אולי לא קלה במיוחד להזדהות עבור הקהל הרחב, אבל הזעם של האיש עם האגו הגדול שרוצה להפוך ללאונרדו דה וינצ'י הופכת את השיר הזה לאחד מרגעי המחאה הנוקבים במוזיקה השנה.

      7. Chvrches – The Mother We Share

      בין כל הרכבי הסינת' פופ האייטיזיים שפעלו השנה (ואלוהים יודע שההיצע עלה מזמן על הביקוש בתחום הזה) אף אחד לא עשה את זה טוב יותר מ-Chvrches הסקוטים, ו"The Mother We Share" מבהיר היטב למה. הם בהחלט יודעים לציית לחוקי הז'אנר וללורן מייברי יש קול בהיר ונוגע, אבל הם בעיקר יודעים לכתוב שירים שהיו יכולים לעבוד מצוין גם לבד על פסנתר. בז'אנר שבו קל כל כך לתרץ קהות חושים כבחירה אמנותית, Chvrches יוצרים מוזיקה ישירה ואנושית. כשמייברי שרה בפזמון על האח הנעלם שלה (בין אם הוא אמיתי או מטפורי) הפגיעה שלה נשמעת אמיתית, צורבת. מפתיע כמה שהתחושה הזאת הפכה לנדירה.

      6. James Blake – Retrograde

      ג'יימס בלייק לא כותב הרבה "שירים" במובן המסורתי. אתם יודעים, כאלה עם בית, פזמון והתפתחות ברורה. "Retrograde", גולת הכותרת שבמרכז אלבומו השני, הוא חריגה מפוארת מהכלל. עם לא יותר מפסנתר, קול מהמהם וביט פשוט הוא מצליח למלא חלל ענק ועדיין להישמע אינטימי עד כאב, כמו נר נשמה באמצע האנגר מטוסים. וכשהסינטיסייזרים פולשים פנימה כמו מיליון כוונות לייזר והוא קורא "Suddenly I'm hit!" כבר ברור שמדובר במפגש הטוב ביותר עד היום בין בלייק זמר הסול לבלייק המפיק.

      5. Vampire Weekend – Step

      "Step" הוא שיר על אובססיביות למוזיקה שנועד לפיענוח על ידי אובססיביים למוזיקה. הוא דחוס באינספור אזכורים ללהקות, שירים, מקומות, ציטוטים מוזיקליים וקודים פנימיים מכל קשת ההשפעות של הלהקה, ומקיף מכל כיוון את מחלת הנפש שהיא נברנות מוזיקלית. זה שיר על הנטייה לרכושנות סביב טעם אישי, שקיעה בנוסטלגיה חסרת תועלת, שכלתנות יתר ועל הצורך להכיר הכל לפני כולם ולנטוש ברגע שכולם מכירים. החוש המלודי של עזרא קניג תמיד היה נשק שקשה לעמוד בפניו, אבל ב-2013 הוא גיבה אותו בשירים מורכבים באותה מידה שהמוזיקה שלו פשוטה ואוניברסלית.

      4. Daft Punk – Get Lucky

      טוב, אז כולנו צריכים לפחות חצי שנה הפסקה מ"Get Lucky", ללא ספק השיר הטחון של השנה. אבל זוכרים את הפעם הראשונה ששמענו את ריף הגיטרה הפאנקי הזה של נייל רוג'רס? ואת הפזמון של פארל? ואיך שפיסה של שלושים שניות מהשיר הזה הספיקה כדי לשכנע את העולם שדאפט פאנק עומדים להציל את הפופ מכוחות הרשע? וכשהרובוטים מתחילים לשיר ואתה שוב בטוח שזה השיר הכי טוב ששמעת בחיים?

      יודעים מה, גם הפסקה של חודשיים זה בסדר.

      3. Phosphorescent – Song For Zula

      לופ התופים הקליל והכינורות שמעופפים מעל השיר הזה מרמזים בתחילה על שיר אהבה סטנדרטי עם ארבעה אקורדים והמון הבטחות עמומות, אבל במרכזם יושב אדם שבור. מת'יו האוק שר בקול סדוק על אהבה ברת חלוף ומעוותת. אהבה ככלוב שהוא מסרב להכנס אליו שנית. ואתה רק רוצה למצוא את הזולה הזאת שהרסה לו את החיים ולשלוח אותה לגאול אותו מייסוריו. אתה גם קצת רוצה להגיד לה תודה על השיר.

      2. Lorde – Royals

      לורד היא נוגדן פופ. אחרי כמה שנים של התמכרות לראפ מותגים ולצעקנות של שירי דאנס על לילות חד פעמיים במועדונים שלא היו נותנים לך להיכנס, המיינסטרים היה מוכן להמליך שוב איזה עלה תאנה "איכותי" שייתן לנו להרגיש קצת פחות שטחיים לרגע, והמנון האנטי חומרנות של הצעירה הניו זילנדית היה השיר הנכון במקום הנכון. בגלל זה הקהל בוחר לראות בה נערה עמוקה שהקליטה במקרה להיט גלובלי יום אחד אחרי בית ספר, ולא ילדה שטופחה על ידי חברת תקליטים מגיל 12 לקראת הרגע הזה. לורד מתפקדת כנציגת בני הנוער שלא מזהים את עצמם בפנטזיות העושר המוגזם שמציעים להם כוכבי פופ אחרים, והיא עושה את זה באופן כן ואמין בעזרת שיר פופ מושלם ומינימליסטי. "Royals", שכולו דחיית הזיוף של עולם הזוהר, הוא גם השיר שהפך את לורד לכוכבת פופ עולמית – אז כנראה שבסיבוב הבא היא כבר לא תוכל לשחק את האאוטסיידרית שמעולם לא ראתה יהלום. אבל לפחות השנה היה נחמד לראות אותה משקיפה בבוז על כל מקפיצות הישבנים ומלקקות הפטישים מראש המצעד.

      1. Arcade Fire – Afterlife

      אולי הזכייה שלהם בגראמי לפני שנתיים על אלבום השנה מול מיליוני צופים שלא ממש בטוחים מי הם הפכה אותם סופית למין דוגמה מייצגת ל"להקת היפסטרים",אבל האמת היא שארקייד פייר הם הכל חוץ מהיפסטרים – הם ישירים רגשית, לא עושים דבר באופן אירוני ובאמת מנסים ליצור אמנות גדולה שמתמודדת עם רעיונות גדולים יותר. גם אם השנה הם ניסו לשמור על קצת יותר פאסון ולמתן את ההימנונים שלהם עם מעט גלאם ודיסקו, ארקייד פייר עדיין יודעים לכתוב שיר סוחף ואוניברסלי יותר טוב מכל אחד אחר, ו"Afterlife" הוא אחד מהשירים האלה. "אולי נוכל להסתדר אם נצעק ונצרח", ווין באטלר עוד מאמין, בזמן שהלהקה שסביבו מרימה לאוויר מסיבת פרידה מאהבה שלא ניתן להציל. כשהם מגיעים לחלק שבו הוא שואל "כשהאהבה נעלמת, לאן היא הולכת?" כולם כבר רוקדים עם דמעות בעיניים לצלילי השיר הטוב של השנה.

      דרגו את שירי השנה במצעד של גלגלצ

      מה חשבתם על הדירוג? ספרו לנו בפייסבוק

      והנה פלייליסט של כל השירים ברצף: