באר שבע פורחת (בערך)
גם זקני באר שבע לא זוכרים שנה כזאת. הסצינה המקומית היא שם דבר כבר שנים, אבל מטר האלבומים שיצאו מהעיר הדרומית בשנה החולפת היה חסר תקדים. רשימה חלקית: אלבום הבכורה המהולל של אביב נוימן, האלבום השלישי של מריונטה סול, השני של יוחנן קרסל, האלבום המדובר של חיה מילר שהוקלט בעיר, האלבום המשותף של נדב אזולאי וגיל נמט, האלבומים הטריים של טל אורן, נדב פילוסוף ונועם סדן המקומיים ועוד רבים. אולי לא כל הדברים האלה הגיעו לרדיו, אבל מדובר במקבץ איכותי במיוחד. אין ספק, משהו טוב קורה שם עכשיו.
"יש תהליך העמקה והשתלבות במרחב המוזיקה הישראלי הכללי", מאבחן המוזיקאי דויד פרץ, שכבר שנים הוא אחד מעמודי התווך של הסצינה המקומית. "לא מזמן הייתי בערב של הרכבים באר שבעיים. היו כל כך הרבה הרכבים חדשים ומעניינים, שאני חושב שזה הסימן הכי טוב לנורמליזציה של הסצינה. זה כבר לא רק שבעה אנשים שאתה מכיר ומנגנים אחד עם השני אלא המון מוזיקאים שבצורה זו או אחרת מתכתבים עם דברים שקרו וקורים. הדבר היחידי שנותר לחכות לו הוא שיתחילו לצוץ בארץ אמנים שמושפעים בצורה ברורה וישירה ממה שקורה כאן בעשור וחצי האחרון".
האזינו לאלבום "זאב זאב" של נדב אזולאי וגיל נמט במלואו:
כל זה מתנקז בשבע השנים האחרונות אל עשן הזמן חנות ספרים, בר ומועדון הופעות. קשה מאוד לאפיין את הקהילה המוזיקלית שנוצרה בבאר שבע בשל הגיוון שלה, אבל כל ניסיון להסביר אותה קשור במקום הזה, ובעיקר בקהילה שצמחה סביבו. "הקהילה הזאת הפתיעה אותנו פה מאוד, וזה גדל. יש גרעין של סטודנטים שמגיע באופן קבוע. הקהל הקבוע הוא אחר, אם כי רובם קשורים באיזו דרך לאמנות ולאקדמיה", מספר צחי גולדברג, בעלי המקום. השנה, אחרי תקופה ממושכת ברחוב רינגלבלום (לא רחוק מאוניברסיטת בן גוריון), נאלץ המקום לעבור הרחק אל מתחם העיר העתיקה, כאשר לפני כחודשיים המקום החדש נפתח באירוע חגיגי. "עשן הזמן הוא עדיין המקום המרכזי שאליו מגיעים מוזיקאים להופיע, להיראות ולראות אמנים אחרים. שם נוצרת הדיפוזיה בין הדברים הטובים ביותר בארץ לבין מה שקורה כאן", מסביר פרץ. "כל יום כמעט יש הופעה, וזה יוצר אפשרות של שיח מתמיד ובלתי פוסק עם מה שקורה בארץ, וגם מהווה חממה למוזיקאים מקומיים להיחשף בהתחלה בפני קהל אוהד ולאט לאט לגדול. לכן זה כל כך קריטי שיש מקום שמקדש את היצירה המקומית והיצירה האחרת ומפגיש ביניהן".
האזינו לאלבום "מילים לרוח" של יוחנן קרסל במלואו:
אבל ממש לא הכל ורוד. יותר בגוונים של צהוב וחום (מדבר אתם יודעים איך זה). קשה להגיד שהשמחה בעקבות ההצלחה השנה של קבוצת הכדורגל המקומית העלימה את שאר הקשיים התרבותיים של בירת הנגב. "באר שבע היא עיר מאוד לא נוחה לעסקים פרטיים", אומר גולדברג. "יש המון עלויות מוניציפליות, למרות שבשנה האחרונה מסתמן כיוון חיובי מאוד. עניין נוסף הוא להגיע ליציבות כלכלית בלי לפגוע בסדר היום האומנותי של המקום. אם בעבר יכולתי לפתוח מקום בלי טיפת היגיון 'כלכלי' ולחיות מזה טוב, היום זה חלום רחוק. מהבחינה הזאת זה סוג של אתגר תמידי".
האזינו לאלבום "ארבע רוחות" של מריונטה סול במלואו:
טל אורן, צעירה באר שבעית שהוציאה ממש בשבועות האחרונים את אלבום הבכורה שלה, "לא הספיקה שמש", מביעה יותר אופטימיות, ומזכירה את ההישגים התרבותיים של השנים האחרונות בעיר. "האתגרים הם רבים. אבל אני חושבת שהם פוחתים, או לפחות נהיים יותר אפשריים", היא אומרת. "העיר עברה המון בשנים האחרונות. אני יכולה לחשוב עליה שבע שנים אחורה, לא יותר. הגעתי והיה לי המזל למצוא את עצמי בתוך חבורה של אנשים שרובם היו הרבה יותר מבוגרים ושאפתנים ממני והם הקימו דברים מאפס. אפס מינוס, אפילו, אם יש כזה דבר. פסטיבל סמילנסקי למשל, שהתחיל מיוזמה של כמה חברים מוכשרים ושום תקציב ולאט לאט התקדם למשהו הרבה יותר גדול שכעת העירייה תומכת בו והוא מתקיים כל שנה בהצלחה רבה. זו התעקשות של אנשים שאוהבים ומאמינים בעיר בצורה שרואים רק במקומות שאין בהם כלום וצריך להיות בהם הכל".
האזינו לאלבום "לא הספיקה שמש" של טל אורן במלואו:
"בכל אופן, גם עם הרצון הטוב והגדול לקדם את העיר אמנותית ותרבותית עדיין לא לגמרי מובנים הדברים ההכרחיים שצריך בשביל זה", היא מוסיפה. "תמיכה כלכלית במקומות קטנים וחשובים כדוגמת עשן הזמן הייתה ממנפת את הסצינה המקומית במהירות וחוסכת הרבה דאגות וכאבי לב מאנשים שרק רוצים בטובת העיר. עדיין, העירייה עושה דברים נפלאים בשנים האחרונות. אני קיבלתי מלגת אומנים שבלעדיה היה לי הרבה יותר קשה להוציא את האלבום שלי. גם תיאטרון הפרינג' הוא יוזמה מבורכת ואמיצה".
כמובן, חסרה גם ההכרה מבחוץ. "יש התעלמות המוחלטת של המיינסטרים ממה שקורה כאן. לא בטוח שזו כזו בעיה ולא בטוח שזה לא יתרון מסוים להתפתחות עצמאית, אבל אני חושב ומקווה שהרבה יותר אנשים במדיה המרכזית בישראל יקלטו את הייחוד במה שהולך כאן", מסכם פרץ. "במשך שנים התייחסו לזה כאל קוריוז מגניב, של 'קטע בבאר שבע', אבל אני חושב שהעניין כאן הוא הרבה יותר עמוק: הולכת וצומחת כאן חלופה אמיתית לאפשרות היצירה התרבותית של מרכז הארץ. אתוס אחר שעוקף את גוש המרכז, של עשייה אמנותית כערך בפני עצמו ועשייה תרבותית כמקדמת משהו גדול בהרבה מהצלחתו של איש זה או אחר. העשייה כאן יוצרת במתכוון או שלא במתכוון אפשרויות חדשות לאנשים להתחבר למקום שבו הם חיים מתוך תחושת שייכות וגאווה". זה בעצם כל הסיפור.
על שני שירים חדשים (או: הגיע הזמן לעשות מוזיקה)
היה לי קשה שלא להגיע עם אנטגוניזם קשה לשיר החדש של שלומי שבן. למה אנטגוניזם? בעיקר כי נמאס כבר לחכות. שבע שנים חלפו מאז "עיר", שמצדו הגיע שבע שנים אחרי אלבום הבכורה. ולא ששבן התבטל כל הזמן הוא ניגן המון באינספור פרויקטים והופעות אורח, והופיע בלי הפסקה. כבר נדמה היה שהאלבום המיוחל לא יגיע לעולם. זה מעצבן במיוחד כי התחושה לגביו היא של בזבוז. שבן הוא כנראה המוזיקאי המוכשר בארץ, וירטואוז בכתיבה ובנגינה. היה מי שהשווה אותו למתי כספי בשיאו, אבל כך בדיוק מתגלה עומק התהום הפעורה בין השניים מבחינת ההספק: מראשית דרכו בתחילת שנות ה-70 הספיק כספי להקליט ב-15 שנה 12 אלבומים, והפיק בלי הפסקה, למשל ללהקות צבאיות, לריקי גל, לחווה אלברשטיין, למאיר בנאי, לאריק לביא, ליוסי בנאי, לדני רובס, לארז הלוי, לגלי עטרי ועוד ועוד. מה הספיק שבן בפרק הזמן המקביל? אמנים שמקליטים מעט ולעתים רחוקות, מוכשרים ככל שיהיו, נוטים להישכח בדרך כלל. מזלו שהשיר החדש שלו, "לילה אחרון בלונדון", נהדר ומבליט את כל הצדדים החזקים שלו. עדיין וירטואוז, עדיין מסתיר כמה תעלולים בשרוול, אבל הרבה יותר רגוע. שרק ימשיך ככה.
בצד הנשי של הזירה מגיע "נדל"ן", הקליפ החדש והמדובר של "לא כוחות" - הפרויקט של גלעד כהנא (ג'ירפות) ותמיר מוסקט (בלקן ביט בוקס ועוד אלף דברים אחרים) עם מרינה מקסימיליאן בהופעת אורח לוהטת ברוסית. זה שיר כיפי ממש, אבל גם מתסכל מאוד. למה? כי בדיוק כמו אחרי הסינגלים הקודמים של השניים, אני יוצא עם תחושה שהכל טוב ויפה, אבל אני לא מבין מה כהנא ומוסקט רוצים ממני. מה זה? שיר מחאה? שיר פופ? בדיחה? ועל חשבון מי? מעצבן ככל שזה יהיה, לא יכולתי שלא לחוש שהיא על חשבון המאזינים.
שיר אחד בשבוע (או: כשאריק שרון אהב רוק אלטרנטיבי)
בין מבול המילים, דברי השבח והביקורת שנשפכו על ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון, שהלך לעולמו אתמול, הנה אנקדוטה מוזיקלית ממש לא חשובה, שבוודאי לא תמצא את עצמה בשום מקום אחר: כאשר התארח בסוף שנות ה-80 בשירותרום של גלי צה"ל המליץ שרון באופן לא צפוי על "שעון חול", סינגל של להקת הפוסט-פאנק אפור גשום שבראשה עמדה מיכל ספיר, נכדתו של פנחס ספיר שהיה פעם שר האוצר, שבין עמדתה לעמדותיו יש מרחק איך נאמר זאת רב למדי. מה בדיוק ראה את שרון בשיר הזה? שפטו בעצמכם.