עלמה זהר לחם אהבה
בגב חוברת המילים של "לחם אהבה", האלבום השלישי של עלמה זהר, מאויר חזון אורבני, אולי אפוקליפטי, של רחוב מוזנח שמזכיר במשהו את החלק המערבי והמטופח פחות של שדרות רוטשילד בתל אביב, או איזה צומת אחר באזור (עיצוב של חוליאן אסקובר). הסצנה משונה, קצת עגומה: קבוצת אנשים, רובה בגבה אלינו, הולכת על הכביש ומביטה ספק בפליאה ספק באדישות באירוע שאיננו רואים - אולי תאונת דרכים או סתם עבודות בכביש, כפי שיעידו המחסומים המונחים באמצע הדרך. על הבניינים המקולפים כתמי פיח, סמל להזנחה, גרפיטי של נחמן מאומן בצד אחד, ובשני מרוסס 269, הד לקבוצת המחאה הטבעונית.
להאזנה לאלבום במלואו:
ברחוב עצמו מסתובבים להם אנשים בשחור, לבן, כחול ומעט אדום אדם שיושב על הרצפה וראשו מורכן, אולי בוכה, אולי הומלס; צעיר בקפוצ'ון שידיו בכיסים וגם ראשו באדמה, לא מתעניין בדרמה שמתחוללת ואולי גם בשום דבר אחר; צעירה בחצאית ונעלי עקב בפינה, מחכה בשילוב ידיים למישהו שכנראה לא יגיע לעולם; פליט אפריקאי המעשן בשלווה וממוקם כמה מפתיע בשוליים של התמונה. נוספים להם מוזיקאי על אופניו וילדה המחבקת את אמה, שבעצם מהווה את עטיפת האלבום, ונערה במרכז שמביטה בכל ההתרחשות. לא ממש תל אביב של מעלה. האלבום הזה מוקדש לאנשים בפינות האלה של העיר, הכמהים ללחם ולאהבה בעולם אורבני תעשייתי ומנוכר. עלמה זהר, פעם צעירה היפית שמתאהבת באינדיאנים ושרה על חיי סקס, סמים ואגו טריפ, יצרה יחד עם שותפה המפיק אסי איילון אלבום שככל שהוא אישי בחיפוש אחר אהבה, כך הוא גם חברתי.
בעולם פוסט-אלבומי, "לחם אהבה" בולט ברציפות שלו. זה אלבום עם מבנה וצורה. כמו כל דבר, אפשר לחלק את האלבום לשלושה חלקים: שני השירים הפותחים, הדואט "מצב הרוח" ו"אושר גדול" המתכתבים זה עם זה (ועוד נגיע אליו), מהווים את נקודת המוצא הפרטית לחיפוש ואחריהם, בהתאמה, ארבעה שירי "לחם" חברתיים ועוד ארבעה שירי "אהבה" פרטיים. הראשונים הם הבשר הקצבי של האלבום: מסתובבים כאן "מנגנים בלילה", שמתאר אמנם מוזיקאים בנסיעות אבל יותר את החרדות והקשיים הכלכליים שלהם ("חלמתי שהבית נעלם. נשאר רק המפתח תלוי בתוך הצרור אני נוסע ונוסע וכבר אין לאן לחזור"); "ניצחונות" שלועג למיליטריזם בכלל וקורא להפסקת אש בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ולא פחות מכך הוא גם ניסיון מיוחד במינו לצלול לתוך אסתטיקה של מוזיקה מזרחית (עם כינור ערבי נפלא של יאיר דלאל) ואפילו כולל בית ופזמון בערבית; "העיר הלבנה" הוא טרגדיה מתמשכת על מאבק חברתי לנוכח אדישות ציבורית, הסתאבות והשחתה, בפרט בנושא מבקשי המקלט (עם קריצה למוזיקה הישראלית של שנות ה-70); ו"צונאמי" המוקדש לכל האסונות האקולוגיים שעוד יבואו, כאשר על דרך הניגוד בוחנת זהר אזורים אלקטרוניים מאלה בהם היא משוטטת בדרך כלל (ולמרבה הצער, לא בצורה מוצלחת. זה אחד השירים החלשים באלבום). בכל אלה היא מפגישה בין השסע הפרטי לקולקטיבי, ברגישות השמורה לאנשים שלמולם עומדים בני אדם ולא סיסמאות, כפי שקורה לעתים למוזיקאים אחרים המבקשים לדבר על פוליטיקה.
אחרי אלה האלבום מוריד הילוך והולך למחוזות יותר אינטימיים, לטרילוגיה שקטה, פושרת יותר, של אהבה: "חלל", שאמנם מוקדש לרונה רמון ולהקשר הספציפי של האסון שלה, אבל מתפקד גם כסמל גדול יותר להתרחקות ולפרידה של בני זוג (בתיאור מכמיר לב של בדידות: "תן לי סימן, שאדע: הבהוב מרחוק, כמו פרידה, כמו רכבת בלילה"); "בלעדיי", שכבר מתאר את הרגע שאחרי הפרידה, והגעגוע לאהוב-שנוא שאיננו ("אני קיוויתי שתסבול, שלא תוכל לשאת יותר את הבדידות שבלעדיי בלעדיי אתה זרוק כמו איזה כלב שכל כך זקוק לחום" ומעניין אם זה אותו כלב הכמה לאהבה מ"התרגשתי לקראתך" מהאלבום הקודם של זהר); ולבסוף "אתמול" שזהר בחרה לשיר עם מוזיקאים שקרובים אליה ברוחם קרולינה בשירה וגבע אלון בקולות הרקע קטע יפהפה על זוג שמבקש להציל את עצמו מעצמו, ולהימלט למקום אחר, אותו מקום שאליו היא נמלטת ב"אצא אל השדה" שמגיע אחרי השלישייה. זה קטע פולק פנטסטי, מלא הומור ועצב ופשטות, שנפרד מהעיר וממכאוביה בחזרה אל הטבע ("כי כל הבטון הזה עשה אותי עצובה. המירוץ למיליון הזה השאיר אותי רעבה").
המפתח להבנת הסיפור של האלבום, ואולי גם לסיבה שזהר כל כך כובשת, כל כך שובת לב, נעוץ בהמנון שלו "אושר גדול", השיר הכי טוב שלה מאז "אגו טריפ" ומקטעי הרוק-פופ הטובים של השנה. "אושר גדול" נשמע יותר אהוד בנאי מאהוד בנאי של השנים האחרונות, במובן הכי טוב שאפשר. זה שיר שהולך בגדולות ומנסה לספר את הסיפור החברתי הישראלי, של מגוון האנשים, האמונות והקולות שנשמעים כאן, רגאיי ויהדות, מחאה חברתית ואבל לאומי, קפה שחור וערק, לחם ואהבה ששלובים זה בזה עם ניסיון לנחמה וסוף טוב, עם אפשרות לגאולה. שיר שמחפש צליל ישראלי ממזרח וממערב, גיטרות פולקיות מהסיקסטיז ואלקטרוניקה מעכשיו, ומקשיב גם למנגינה אחרת; נוקט עמדה ברורה מול המציאות, ולא מפחד כלל. זהר שייכת לחבורה של מוזיקאים שמבקשת לזהות את המורכבות של הצליל המקומי בתוך האזורי, את ה"אתה נמצא כאן", את ישראל שבמזרח התיכון, והיא עומדת במשימה הזאת באופן מעורר הערכה.
ניסיונות לא תמיד מצליחים. לא הכל סוחף ולפעמים העסק גם מעייף, ומי שאין לו סבלנות לסגנון שלה= זהר ימצא את האלבום משעמם. בכלל, משהו ב"לחם אהבה" נשמע מיושן קצת ל-2013, ולרוע המזל הוא נידון כקודמו להשוואות בלתי אפשריות מול "דברי", אלבום הבכורה מרובה הלהיטים. אבל ההסתייגויות האלה מתגמדות. בסיכומו של דבר, "לחם אהבה" הוא אלבום קליט, מוזיקלי מאוד, מעניין ומרגש שיש לו משהו משמעותי להגיד על העולם. לכן הוא חשוב ולכן שווה לדבר עליו ובוודאי לשמוע אותו. על כמה אלבומי פופ רוק שיצאו כאן בשנים האחרונות אפשר לומר את זה?
אנסמבל מארק אליהו חוגג את "חולות"
האלבום השני של האנסמבל של מארק אליהו, "חולות", יצא כבר לפני כמה חודשים, אבל הרגשתי איזו אי נוחות לגשת אליו. זו מוזיקה אינסטרומנטלית מאוד מסוימת, על סולמות מזרחיים, שמבוססת על כלים ייחודיים כמו קמנצ'ה וטאר די רחוק מהדברים שהטור הזה עוסק בהם בדרך כלל. מה שפרץ את הסכר, עבורי לפחות, זו העובדה שרובו של האלבום מבוסס על קטעים מהפסקול המרהיב שכתב אליהו לסרטו של בני תורתי, "בלדה לאביב הבוכה" מסעם של חבורת מוזיקאים-וירטואוזים לנגן יחד יצירה מפוארת בפעם האחרונה. גם אם הסרט זכה לביקורות מעורבות, ההסכמה על המוזיקה הנפלאה הייתה גורפת.
בהופעה בבית אבי חי בירושלים, לפני כשבוע, הקטעים מהפסקול נזנחו לטובת קטעים אחרים ברפרטואר של אליהו, רובם בלחן של אביו המוזיקולוג פרץ אליהו, שגם חבר בהרכב, ואיתם אלון אמאנו קמפינו על עוד וגיטרה, רני לורנץ בבס וארז מונק על כלי הקשה. כולם וירטואוזים, אבל מארק אליהו, עם הראסטות המפוארות שלראשו, מנהיג אותם ממש כמו רוק סטאר עם כריזמה מוזיקלית מטורפת, ודי מפתיעה בהתחשב בקול החלוש והביישני שבו הוא הציג את הקטעים. החמישייה נסחפת לתוך ניגונים ששואבים מאפגניסטן ועד לאירלנד וכשהקול שלהם מצטרף לחגיגה, הקהל נסחף ביחד איתם בעיקר בקטעים נפלאים כמו "געגועים" ושיר הנושא. מעניין לראות את המפגש בין האב ובנו, שני מאסטרים שמכבדים אחד את השני, ומצליחים יחד לפתוח דלת לעולם המופלא הזה.
תיאור של מוזיקה אינסטרומנטלית מהסוג הזה עשוי להיכנע לשימוש בקלישאות אוריינטליסטיות של מסע מדברי בין דיונות, בטח כאשר הקטעים עצמם זוכים לשמות כמו "חולות", "געגועים", "קראוון", או "נסיעה". אולי התיאור הזה נידון לכישלון, אבל לא ההתבוננות בקהל שלם נלהב ומתרגש, מוחא כפיים בהתלהבות בשירים וביניהם, והתחושה המרגשת של מקום קרוב ורחוק בו בזמן.
שיר אחד (או קצת יותר) בשבוע: מי אתה, מנחם זילברמן?
עוד אחד נפרד השבוע. מנחם זילברמן. זילברמן זכור יותר בתור שחקן ובדרן מאשר כמוזיקאי, ולמעשה הוא סיים עם המוזיקה בשלב מוקדם יחסית של הקריירה. נראה כי לעד השיר שיהיה מזוהה איתו יותר מכל הוא דווקא שיר שאינו שלו "הבלדה על חדווה ושלומיק" מהסדרה המיתולוגית בה כיכב. יודעי חן הזכירו השבוע את "צץ וצצה" ואת "עיר הגברים", המופעים בהם השתתף בסוף שנות ה-60 ותחילת ה-70, אולם גם מהם לא שרד אף שיר סולו המזוהה עמו. מה בכל זאת? שני קווים לדמות שנעלמה מהעולם, מילולית ומעשית.
התקופה המשמעותית הראשונה היא שלוש שנותיו בלהקת הנח"ל, 1965-1968. הוא התגייס למחזור של זמרים גדולים ממנו ששי קשת, שלום חנוך, אלי מגן, חנן יובל וכמובן שולה חן מצד אחד, והמשיך אל המחזור האגדי של מירי אלוני, דני סנדרסון ופוגי, שבשנה-שנתיים הקרובות יצטרפו אליהם גם גידי גוב, אפרים שמיר, אלון אולארצ'יק, ירדנה ארזי ושאר שוקולד מנטה מסטיק. מעל כל אלה ניצב יאיר רוזנבלום. מאחורי הכשרונות הקוליים, התפקיד של זילברמן היה אחר להצחיק במערכונים ובקטעי הקישור, לגבות בקולות, להיות שחקן (למרות שהיו לו גם קצת סולואים). במהלך ההופעות האינסופיות, אנשים כמוהו וכמו טוביה צפיר, וגם כמו יוסי בנאי לפניהם (שכמעט לא שר בשירותו בלהקה) היו עמוד תווך לא פחות חשוב של הלהקות. יחד עם הבמאי המיתולוגי דני ליטאי, שהלך אף הוא לעולמו לא מזמן, הם הפכו להיות כוכבים. אלה המחזורים של להקת הנח"ל ששינו הכל את הסגנון המוזיקלי עם המעבר לרוק, את נושאי השירה (עם שירי מחאה כמו "הייתי נער", השיר הראשון שתיאר הלם קרב בזמר העברי) וגם את המעמד של חברי הלהקות האלה לכוכבי ענק. במקום ובזמן ההם ימי "האימפריה הישראלית" שבין ששת הימים ליום הכיפורים זילברמן בלט מאוד.
התחום השני קשור בראשון, והוא תרומתו לימי כוורת המוקדמים. "ממייסדי כוורת", נכתב באחד האתרים, למרות שזילברמן לא היה ממש חבר בכוורת אלא לפרק זמן קצר מאוד, ובטח לא כמוזיקאי ותמיד במערכונים. זילברמן השתתף בפינות פוגי ובאופרות הנונסנס הראשונות של דני סנדרסון "הסיפור המחריד על הילד מברזיל" ו"אופרת פוגי", לפני שזו הבשילה למופע של כוורת והתקיימה כסיפור אחד גדול של שירים ומערכונים. זילברמן לא שרד את השינויים הפרסונליים במופע, הוחלף, והתמקד במשחק, אבל חלק מהשירים שכתב אז עם סנדרסון המשיכו הלאה עם הלהקה, כמו "המגפיים של ברוך" ו"ככה היא באמצע", שסגר את ההופעות לא פעם. זה רק מדגים עד כמה כוורת, בראשיתה, הייתה הרבה יותר דומה ללהקה צבאית מאשר ללהקת רוק, על מערכוניה וקטעי המעבר, וחשוב מכך עד כמה המודל הזה גווע בשנות ה-70, והעלים דמויות כמו זילברמן מעולם המוזיקה הישראלית. עד כמה הוא תרם בתקופה המכריעה הזאת? קשה לקבוע. זה לא שרד בזיכרון וגם כמעט לא בהקלטות, אבל נסו לראות זאת כך: זילברמן ראה את העולם משתנה סביבו, והיה חלק מהחבורה המופלאה הזאת. את הדברים הגדולים באמת בקריירה שלו הוא כבר עשה בעולם בידורי אחר, אצל "חדווה ושלומיק". באמת, לפי התקופה האחרונה, זילברמן כנראה הניח שהגיע הזמן ללכת כי כולם הולכים אבל מה זה בעצם משנה.