מיקה שדה מה את מעדיפה
משהו טוב קורה בגזרה של הרוק הנשי המקומי, בעיקר ברמת התעוזה. איה זהבי פייגלין (כל החתיכים אצלי) המעולה פרצה את הסכר, ובעקבותיה באה גם חברתה הילה רוח (כלבי רוח) עם קול שלא מתבייש לצעוק וליילל. מיקה שדה אמנם ותיקה יחסית (היא מסתובבת במחוזותינו מאז העונה השנייה של "כוכב נולד", אי שם לפני עשור, הוציאה אלבום בכורה ושרה יחד עם גבע אלון), אבל נדמה שעכשיו, עם האלבום השני שלה, היא עושה קפיצה מרשימה לתוך החבורה הזאת.
להאזנה לאלבום במלואו:
"מה את מעדיפה" שהופק ביחד עם דן תורן הוא אלבום בלוזי בעיקרו, מבוסס פסנתר, אבל הקול של שדה בת של זמר אופרה, צריך לזכור הוא הכלי המרכזי כאן, והיא לא מתביישת להשתמש בו בכל אופן שהיא מוצאת לנכון. זה עניין של חוסר עכבות אני כאן וכבר לא כל כך אכפת לי אם תאהבו אותי לא, אבל אני אגיד את מה שיש לי על הלב, בהומור, בעצב, בצווחה אם צריך ("אתה רוצה את הכנות שלי? הנה הכנות שלי: לא רוצה יותר לראות אותך" היא זועמת ב"עוף לי מהעיניים", קטע רוק מעולה שכמו נחטף מהסבנטיז). בשיא בקול ובטקסט זה הרבה יותר בוטה ממה שאנחנו רגילים.
"מה את מעדיפה" נפתח עם "את לא בעניין" שנשמע כמו וריאציה יפה על אביתר בנאי המוקדם, אבל מהר מאוד מתבלט הסגנון האישי יותר של שדה, זה שמעז לדבר בגילוי לב אמיתי על הכישלונות. זה קורה בנגיעות, ומתפוצץ באמצע האלבום בקטע הדקלום המעולה "לבד בפעם הראשונה" ("נזכרתי בברכת יום ההולדת העלובה שכתבת לי. 'תני בראש' כתבת, כאילו אני המתופף שלך") ושוב לקראת סופו עם "כמעט חתונה" המצמרר. הבעיה העיקרית של "מה את מעדיפה", אלבום תל אביבי משהו, היא הנקודות שבהן הוא לא מתעלה, ואז הוא חדגוני, מעייף מעט, ולא נשמע אחרת מאשר עוד אלבום של בלדות פסנתר רגישות, מהסוג שאיה כורם למשל כבר עשתה מזמן. זה בולט במיוחד על רקע שני הקאברים המעט סתמיים ל"דרך המשי" ו"ימי התום", שניהם של צרויה להב שאיתה שדה מופיעה בזמן האחרון. בשיאה, שדה היא זמרת נדירה. על אמת. עם אישיות וכריזמה ויכולת ווקאלית עצומה. "מה את מעדיפה" הוא הזדמנות טובה להכיר אותה.
והמספר הנוסף: מיקה שדה היא הזמרת הרביעית לפחות ששרה על עראק בשנה האחרונה (פונץ', עלמה זהר ושממל). אפשר כבר לסמן מגמה.
הערה: אקו"ם עושים בושות
"עוד לפני שמתחילים לדבר על הבעייתיות העצומה בניגוד העניינים לכאורה שהתקיים במהלך הבחירה, כפי שפורסם בוואלה! תרבות, רשימת הזכיות בטקס הפרסים של אקו"ם מאכזבת ממש בשמרנות שלה. הזוכים המרכזיים על הישגי השנה באלבומיהם עידן רייכל, הדג נחש ואביתר בנאי הוציאו השנה את האלבומים החלשים בקריירה שלהם. איך אלבומים מרגשים ויוצאי דופן באמת, כמו "העץ הבודד" או "מעליי דממה", חמקו מעיני השופטים הנכבדים (תלמה אליגון-רוז, אביב גפן, סגיב כהן, פיטר רוט ויורם רותם)? או שמא סומאו עיניהם בעקבות הלהיטים המצליחים מתוך אינרציה?
ושוב, איפה המוזיקה המזרחית? מאידך, היו גם כמה בחירות מעניינות: "קטנתי" כשיר השנה הוא בחירה מרתקת, אין יותר מוצדק מלהריע לתמיר מוסקט על הצלחותיו בעיבוד והפקת האלבומים של חוה אלברשטיין ואסף אבידן, ואריאל זילבר בוודאי יותר מראוי לפרס מפעל חיים. כמוהו גם יוסי גמזו, משורר, מבקר ומתרגם, שאחראי גם לכמה קלאסיקות נושנות, כמו "הכותל", "סימן שאתה צעיר", "מה הוא עושה לה", "איפה הן הבחורות", "מה אכפת (תה ואורז)", "שני שקי שינה" ועוד.
שיר אחד בשבוע: בני אמדורסקי
ביום חמישי הקרוב יצוינו 20 שנה למותו של בני אמדורסקי, מגדולי הזמרים הישראלים בכל הזמנים ומי שכיכב בהרכבים כמו הדודאים, הטוב הרע והנערה, השלושרים ושלישיית גשר הירקון (בה הרכיב יחד עם יהורם גאון ואריק איינשטיין את השלישייה הקולית הישראלית המפוארת בכל הזמנים). אמדורסקי הבוהמיין הופיע על הבמות הישראליות מאז סוף שנות ה-50, בעיקר עם שותפו הנצחי לדודאים, ישראל גוריון (שמופיע היום עם שירי ההרכב לצד אסף אמדורסקי), ושיא הצלחתו היה בשנות ה-60 וה-70, אף כי המשיך לשיר ממש עד ימיו האחרונים. הקול הערב שלו היה ענק. בכל הרכב שלקח בו חלק הוא הנהיג והאפיל על שותפיו, ולו בשל סגנון ההגשה המיוחד שלו. הוא שיחק עם המילים, שר ודיבר וחייך וזו מילת המפתח.
והנה גם התוכנית הידועה מ-1993 שנערכה לכבודו ממש זמן קצר לפני שנכנע למחלת הסרטן, בה בין היתר מתארח גם אריק איינשטיין, השלושרים מתאחדים והוא עצמו מבצע את הגרסה המפורסמת, הראשונה והאחרונה, לשיר "אני גיטרה" שנכתבה עבורו במיוחד לאירוע על ידי נעמי שמר.