פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      תסריטאי "12 שנים של עבדות": חבל שנוצר חיץ בין יהודים לשחורים

      התסריט המועמד לאוסקר הפך את ג'ון רידלי לאחד השמות החמים בהוליווד. בראיון מיוחד, הוא מגלה מהו הפרויקט שיטלטל את העם היהודי

      תסריטאי "12 שנים של עבדות": חבל שנוצר חיץ בין יהודים לשחורים

      אגדות הוליוודיות רבות נולדו מארוחת בוקר תמימה, וכך גם קרה עם "12 שנות עבדות". לפני חמש שנים, נפגשו לארוחה שכזו התסריטאי ג'ון רידלי, שעד אז היה מוכר בעיקר הודות לעבודתו על מותחן המלחמה הקומי "שלושה מלכים", וסטיב מקווין, שבדיוק הציג לעולם את הסרט העלילתי הארוך הראשון שביים, "רעב". הבמאי גילה לעמיתו כי הוא חולם בעתיד ליצור דרמה שבניגוד למסורת ההוליוודית, תעקוב אחר עבד שחור שהחל את חייו כבן חירות ורק אז איבד את עצמאותו. בן שיחו התלהב, והם סיכמו לדבר שוב.

      מקווין שב לביתו, ולאחר זמן מה הניח את ידיו על זיכרונותיו של סולומון נורתאפ, שחור שחי כאדם חופשי בניו יורק של שלהי המאה ה-19, עד שנחטף לעבדות בדרום ארצות הברית, ובמשך תריסר שנים למד על בשרו את זוועות השיעבוד. הקולנוען הבין שזה בדיוק מה שחיפש, ויצר קשר עם רידלי כדי לבדוק אם יסכים לעבד את הספר. התסריטאי השיב בחיוב. הבמאי הבהיר לו שבשלב זה אף מפיק לא מעוניין בפרויקט כבד הראש, ולכן יקבל תשלום רק אם וכאשר יחלו הצילומים. שותפו החדש הסכים לקחת את הצ'אנס.

      בסופו של דבר, ההימור השתלם: לא רק שמה שכתב זכה להגיע אל הבד, ולא רק שרידלי קיבל תשלום נאה, אלא ש"12 שנות עבדות" נהיה להצלחה ביקורתית, מסחרית וממסדית אדירה, והפך אותו בגיל 48 לאחד השמות החמים בהוליווד. קודם כל, האהדה העצומה לסרט העניקה לו גם מועמדות לאוסקר בקטגוריית התסריט המעובד, והוא כרגע פייבוריט לזכייה. בצד זאת, רשימת הפרויקטים העתידיים שלו הולכת ומתארכת: בקרוב נראה ביוגרפיה קולנועית של ג'ימי הנדריקס שכתב וביים, וכן סדרת פשע שהוא מכין ל-ABC.

      נוסף לכך, אולפני MGM שכרו את שירותיו של רידלי כדי לשכתב את התסריט לעיבוד המחודש של האפוס "בן חור", ובצד זאת הוא מכין סרט על המהומות שהתפתחו בלוס אנג'לס בתחילת שנות התשעים לאחר זיכוי השוטרים הלבנים שהכו את רודני קינג. אם כך, אפשר להבין כמובן שמדובר באיש עסוק במיוחד. בכל זאת, מצא התסריטאי זמן לשוחח עמי טלפונית כדי לחגוג את הצלחתו של "12 שנות עבדות" בארץ – הדרמה עלתה כאן לפני כשבוע וחצי, ומאז רושמת בישראל הישגים קופתיים נאים ביותר.

      ג'ון רידלי (GettyImages , רבקה סאפ)
      עבד בחינם, וזה השתלם לו. ג'ון רידלי (משמאל), תסריטאי "12 שנים של עבדות". (צילום: אימג'בנק - Getyimages)

      מר רידלי, השאלה הראשונה שלי נוגעת למה שהוא בעיני אחד הרבדים הכי מעניינים בתסריט – השפה שלו, שנאמנה לחלוטין לזמן בו מתרחשת העלילה. כלומר, כתבת אותו באנגלית, אבל כזו השונה לחלוטין ממה שאנו מכירים בימינו. האם היו לך התלבטויות בנוגע לכך? האם שקלת לבחור בנוסח מודרני? ואיך הצלחת להישאר נאמן למקור, ובכל זאת להנפיק דיאלוגים מובנים?

      "אתה צודק שאם הייתי בוחר באנגלית מודרנית יותר, הייתי עושה חיים קלים יותר לצופים וקודם כל לעצמי. יכול להיות גם שאנגלית כזו היתה יותר 'היפ'. אבל, היה לי חשוב לגלות נאמנות גדולה ככל האפשר למה שסולומון השאיר מאחוריו. אתה יודע, הזיכרונות שלו כתובים כל כך טוב, והשפה שם כה גבוהה ויפה, שלא רציתי להתעסק עם זה וגם לא ללטש את זה. לא רציתי להותיר חותם אישי, העדפתי לדבוק באמת ההיסטורית, שהתוצאה תהיה תיאור אמיתי של משהו שקרה באמת, ולא תסריט מלאכותי.

      "זה לא היה קל בשום צורה. השפה בספר של סלומון היא אנגלית, אבל לא האנגלית שלי. טוב שכך, כי זה הכריח אותי לחקור לעומק, ולעשות דברים שלא הייתי עושה אילו היה מדובר בשפה שאני מכיר. חיפשתי עיתונים ישנים ובכלל כל מקור היסטורי רלוונטי, כדי להבין את המשמעויות של מילים ושל ביטויים לא מוכרים לי שהוא השתמש בהם. כל זה דחף אותי לשאול את עצמי עוד ועוד שאלות על התקופה הזו ועל הסיפור הזה".

      בהקשר הזה, סלומון נורתפ כמובן הלך לעולמו מזמן, הרבה-הרבה לפני שנולדת אפילו, אבל אם יכולת לפגוש אותו – מה היית שואל?

      "הדבר שהכי מסקרן אותי, זה איך הוא לא פיתח מרמור למרות כל הסבל שעבר עליו. הדהימה אותי, היכולת שלו להימנע מטינה כלפי כל האנשים האלה, שעשו לו דברים כל כך איומים. אפילו שכל האנשים הללו היו לבנים, לא צמחה בו גם שנאה כללית לגזע הלבן. הוא לא עשה הכללות, אלא ראה את מי שפגעו בו כאינדיבידואלים, ואפילו אותם הוא ניסה להבין. אני לא אגיד שהוא סלח להם, כי באמת שהם עשו דברים בלתי נסלחים, אבל הוא אף פעם לא שקע בשנאה ובמרמור אינסופיים. אני חושב שכולנו צריכים לקבל השראה מהיכולת הזו שלו, להתנתק מן העבר, כואב ככל שיהיה, ולהביט הלאה".

      במובן הזה, הוא מעט מזכיר את נלסון מנדלה.

      "את מנדלה, את גנדי, את אמא תרזה, את מרטין לותר קינג. נדירים האנשים האלה, וחבל שכך, כי בסופו של דבר, אלה מי שההיסטוריה זוכרת הכי טוב".

      12 שנים של עבדות (יח"צ)
      "מישהו שכנע את השחורים שהיהודים הם האויבים שלהם". מתוך "12 שנים של עבדות"

      מובן שלא יכולת להיעזר בסלומון נורתאפ בעת כתיבת התסריט, אבל כן היה לך בצידך את סטיב מקווין. איך היה לעבוד עם מי שנחשב כעת אחד הקולנוענים המעניינים והמוכשרים בעולם?

      "קודם כל, אני מסכים עם ההגדרה שלו ככזה. לגבי העבודה עמו, יש שני דברים שהערכתי במיוחד – קודם כל, את הדקדקנות. לרגע הוא לא חטא בחיפזון. עברנו על הזיכרונות של סלומון, עמוד אחר עמוד, וזה לקח הרבה זמן כי סטיב גר באמסטרדם ואני בלוס אנג'לס, אבל רצינו לעשות זאת פנים אל פנים, לא בסקייפ. אז ישבנו ודיברנו הרבה, ואפילו צפינו בסרטים כדי לקבל מהם השראה ואז דנו בהם, והכל ברוגע, כי סטיב לא מיהר לשום מקום.

      "נוסף לכך, אני מעריך את סטיב בגלל החופש האמנותי שהוא מעניק לשותפיו. הרגשתי נוח לעבוד לצידו, כי היה לי מרווח יצירתי גדול, ואני חושב שהאמון שלו בי הוא אחד הדברים שהפכו את התסריט הסופי לכל כך טוב. אגב, סטיב נוהג כך גם בשאר שותפיו היצירתיים, למשל הצלם הקבוע שלו שון בוביט".

      במסגרת החירות האמנותית הזו, האם חשבת להמשיך את הסיפור מעבר ל-12 השנים המתוארות בזיכרונות של נורתפ? אמרת שהיה לך חשוב להישאר נאמן לשפה של המקור, אבל עד כמה היה עקרוני לך לגלות נאמנות לעלילה שלו?

      "לרגע לא חשבתי על זה. אסביר לך למה, בפשטות: אמנם, בזמנו עוררו הזיכרונות של סלומון תהודה רבה, אבל הם והוא נשכחו במהרה, ואנחנו אפילו לא יודעים איך ומתי הוא מת. ההיסטוריה פשוט מחקה אותו. אז מעל הכל, הרצון שלי היה לתת ביטוי לספר הזה, שנעלם מן המדפים ומן הזיכרון".

      בשנות העשרים של המאה הקודמת, כשהספר של נורתפ כבר שקע בתהום הנשיה, "הולדת אומה" של ד.וו גריפית שבר קופות. "12 שנים של עבדות" פתח מחדש את הדיון ההיסטורי על הצגת השחורים בקולנוע האמריקאי ועורר מחדש את הוויכוח סביב הסרט הקלאסי הזה, שכולם מסכימים כי בצד איכויותיו האמנותיות, הציג את השחורים ואת ההיסטוריה שלהם בגזענות מעוררת חלחלה. ובכל זאת, כל סטודנט לקולנוע לומד עליו כבר בסמסטר הראשון. האם לדעתך הגיעה העת להוציא את "הולדת אומה" מתוכנית הלימודים?

      "וואו, זאת שאלה טובה, וקשה. אתה יודע מה, זו הפעם הראשונה שמישהו שואל אותי את זה ואני חייב להודות לך, כי זה סוגיה מעניינת. תשמע, יש ל'הולדת אומה' ערך קולנועי גבוה ביותר, ואני לא מאמין בצנזורה. מה שכן, אני חושב שאם מישהו רוצה להציג את זה בשיעור, יש עליו אחריות: הוא צריך לדבר על זה שאת הדמויות של השחורים שיחקו לבנים שצבעו את עורם, כי שחורי העור לא הורשו לשחק בה; הוא צריך לדבר על כל הסטריאוטיפים שנולדו בקהל כתוצאה מהסרט הזה, ועל כל העיוותים ההיסטוריים שיש בו. אז אני לא חושב שצריך להוציא את הסרט מתוכנית הלימודים ואני לא חושב שצריך להפסיק לראות אותו, אבל אני גם לא חושב שאנשים מודעים בהכרח לכל האלמנטים הבעייתיים שהיו בהסרטה שלו ובו עצמו, אז חייבים ללמד גם אותם".

      "הולדת אומה" לצפייה מלאה

      כפי שכתבתי במאמר הביקורת על הסרט, באחד הרגעים המרגשים בו נצפה הגיבור כשהוא מזמר את "Roll Jordan Roll" – שיר שהיה שגור בזמנו בפיותיהם של העבדים, ובו הם מדמים את עצמם לבני ישראל, וכמוהם שואפים לצאת מעבדות לחירות. דבר זה הזכיר לי כי בעבר, שחורים ויהודים בארצות הברית ראו עצמם כשותפי גורל, ואני שואל את רידלי אם חשב על כך בעת כתיבת הסצינה.

      "אני מרגיש את עצמי כבר מזל", הוא אומר. "גדלתי במילווקי, בסביבה שהיו בה אנשים מכל הסוגים – שחורים, יהודים ועוד, וכולם כיבדו את כולם, הסתובבו עם כולם ולמדו מכולם. הרחבתי כך את אופקיי. אני זוכר כי בתחילת שנות התשעים, כשהתעוררה מתיחות גדולה בין השחורים ליהודים, קראתי על המאבק למען זכויות האזרח בשנות השישים, וגיליתי שהמנהיגים היהודים היו מן הראשונים לעמוד בצדם של השחורים. אחר כך, קרה משהו. אני לא יודע מתי בדיוק ומה בדיוק, אבל נוצר חיץ בין השחורים ליהודים. אמרו לשחורים שהיהודים הם האויבים שלהם, והשחורים האמינו לזה. חבל שכך, והלוואי שהסרט הזה יוכל איכשהו לפתוח לאנשים את הראש ולגרום להם להבין שכולנו עברנו דברים איומים וכולנו צריכים להיות רגישים להיסטוריה של האחר".

      עכשיו אתה עובד על הגרסה המחודשת של "בן-חור". אני מניח שאתה לא יכול לגלות יותר מדי פרטים, ובכל זאת האם תוכל לספר עד כמה היא תהיה דומה לזו הקודמת? האם עדיין זירת ההתרחשות תהיה ירושלים וההיסטוריה היהודית תעמוד במרכז? וגם, סליחה על השאלה – למה בדיוק צריך עוד גרסה ל"בן חור"?

      "הדבר הראשון שאני צריך להבהיר הוא, שהזדמנתי לפרויקט אחרי שתסריטאי בשם קית קלארק עשה עבודה ראשונית, והיא נהדרת. כשמסתכלים בתסריט שלו, מבינים שזה סר טעם לשאול למה צריך את הסרט הזה. צריך, כי זה תסריט מלא השראה, פנומנלי, ומי שיצפה בו יבין דברים חזקים על גורל העם היהודי וישאל את עצמו שאלות חשובות לגבי הגורל הזה, ולגבי כל שאלת הזהות היהודית. אז בעצם עניתי לך גם על השאלה האחרת – כן, ועוד איך, זה סרט על ההיסטוריה היהודית ואתם תופתעו מעוצמת ההצהרה שלו".

      שירת העבדים מתוך הסרט

      לסיום, "בן חור" עוד לא באולמות אבל "12 שנות של עבדות" כן, ולא אשקר לך – הרבה הולכים בארץ לראות את הסרט, אבל יש גם כאלה שאומרים לי שלא יעשו זאת, כי מכל מה שראו, שמעו והבינו, הוא ברוטלי מדי בשבילם. מה תגיד לאנשים האלה?

      "אני לא רוצה לשדל אף אחד לראות את הסרט. אני לא אקח ממך את הטלפון של האנשים האלה ואתקשר אליהם כדי לשכנע אותם שיקנו כרטיס. מה שכן, חשוב לי להגיד דבר אחד – כן, '12 שנים של עבדות' מזעזע, אבל למה הוא מזעזע? בגלל האלימות? לא, אנחנו חיים בעולם שבו הקולנוע מראה לך איך ערים שלמים נחרבות, והקהל מעכל את זה בקלות והולך הביתה כאילו לא קרה כלום, אז זה לא העניין.

      "הסרט מזעזע בגלל שאכפת לך מהגיבורים שלו, אתה מתרגש כי אתה מרגיש את הכאב של הדמויות. חשוב מכך, מה שבאמת מטלטל בסרט זה לא ההצגה הגרפית של האלימות הפיזית. מה שמטלטל זה שרואים משפחות מופרדות וחלומות נהרסים וחיים של אנשים נחרבים בגלל נסיבות שהם הרבה מעליהן. אחד הדברים שהכי ריתקו אותי בסיפור של סלומון, זה שהוא גרם לי להבין שיש כל כך הרבה שאני לא יודע על העבדות, בדיוק כמו ש'רשימת שינדלר' גרם לי להבין משהו דומה על השואה. הוא גרם לי להבין שהעבדות זה סיפור גדול בהרבה ממה שחשבתי. אז כן, יש אנשים שאומרים – 'אנחנו לא צריכים לראות את הסרט. ממילא אנחנו יודעים מה קרה לעבדים, אז מיותר ללכת ולשאת את הסרט האלים הזה'. אבל לא, הם לא יודעים מספיק, ו'12 שנות עבדות' יאפשר להם לגעת הכי קרוב שאפשר בפיסת ההיסטוריה הזו".