פאולו סורנטינו יוצר סרטים ארוכים ומדבר עליהם במשפטים קצרים. נפגשתי עמו לראשונה לפני שלוש שנים, לרגל "יפה לנצח", והוא התייחס ל-141 הדקות של הדרמה זוכת האוסקר בתשובות של כתריסר מילים. בזמנו, הריאיון נערך במקום סגור, כך שהבמאי האיטלקי לא היה יכול לעשן במהלכו. אך כשנפגשנו בשנה שעברה לכבוד סרטו הטרי, "נעורים", הדבר כבר קרה במרפסת, והסיגריה שהקולנוען החזיק בידו העסיקה אותו וקיצרה את תגובותיו עוד יותר.
עוד סיבה לקצרנות: אף שאת סרטו החדש, כמו את "זה בוודאי המקום" לפני חמש שנים, הוא יצר בשפה האנגלית, סורנטינו מעדיף להמשיך להתראיין בשפת אמו, כך שהשיחה מתקיימת בליווי מתורגמנית, והיא מתמצתת את התשובות התמציתיות מלכתחילה. האם הזכייה באוסקר שינתה אצלו משהו? "לא", הוא עונה. האם הוא מסכים עם האמירה של אחת הדמויות, לפיה רגשות היא כל מה שיש לנו? "כן", הוא משיב, וכך הלאה. אם היה מביים את "נעורים" כפי שהוא מדבר, הסרט היה נמשך חמש דקות.
אבל אין זה כך: "נעורים" משתרע על פני כשעתיים, בהם אנו עוקבים אחר אורחיו של מלון ספא בהרי האלפים. הקרנת הבכורה של הסרט, שעלה כאן לאקרנים בסוף השבוע האחרון, התקיימה באתר נופש אחר - הריביירה הצרפתית. זה קרה במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל קאן, שהפכה כבר מזמן לאכסניה הקבועה של סורנטינו. אך בניגוד לעבודותיו הקודמות, שהתקבלו יפה ולעתים אף בתשואות סוערות, פרי יבולו החדש זכה לקבלת פנים פושרת בהרבה, ואף ספג קריאות בוז. אלה היו תמוהות למדי, שכן יומרתו לא מתעלה מעל זו של "יפה לנצח" האהוד ורמתו אינו פחותה ממנו, אבל ככל הנראה יש מבקרים סנובים שמשתחווים אוטומטית בפני קולנוע אמנותי אם הוא מדבר איטלקית, אך מעקמים את אפם מיידית במידה וזה קורה באנגלית.
לסורנטינו זה לא מפריע. להפך: "עמוק בפנים, שריקות בוז משעשעות אותי", הוא אומר בריאיון שמתקיים יום לאחר אותה הקרנת בכורה סוערת. "אני חושב שכמו אצל הרבה אחרים, גם בי מסתתר רצון פרוורטי להיות טראבל-מייקר".
מצחיקים אותו גם אותם מבקרים, אוהדים דווקא, שכתבו כי לאור אופיו ותכניו של "נעורים", ניכר כי סורנטינו הושפע מ"הר הקסמים" של תומאס מאן. "הושפעתי מהספר הזה? בכלל לא קראתי אותו!" מכריז האיטלקי, בן 45, שנהנה לטפח את תדמית האנטי-אינטלקטואל ולהדגיש כי חוץ מקולנוע, הוא אוהב רק לראות כדורגל, ללכת למסעדות, לעבוד בגינה ולהיות עם המשפחה.
מה שכן היווה השראה לסורנטינו הוא סיפורו של ריקרדו מוטי. "הדהים אותי לשמוע שהמלכה הזמינה אותו לנצח על קונצרט והוא סירב לה", הוא אומר. "גדלתי במשפחה של פשוטי עם מנאפולי, אז מהמקום הצנוע שאני מגיע, קשה לי לתפוס שמישהו יכול בכלל לחשוב על סירוב למלכה, וסיקרן אותי לחקור את זה". כך נולדה הדמות הראשית כאן, בגילומו של מייקל קיין - קומפוזיטור אגדי שפעם אחר פעם דוחה על הסף את ההפצרות של בית המלוכה הבריטי לאחוז בשרביט בשירות הוד מעלתה, מסיבות שהולכות ומתחוורות לנו עם הזמן.
תחת זאת, הוא מבלה את זמנו בשיחות ומריבות עם אורחים אחרים במלון, ובהם בתו (רייצ'ל ווייז), וחברו הטוב ביותר, במאי מזדקן החולם לביים סרט גדול אחד אחרון, אותו מגלם הארווי קייטל. בין השניים שותת פצע פתוח, ומתברר כי רובד עלילתי זה מבוסס על משהו שהגיע לאוזניו של סורנטינו. "ישבתי לפני כמה שנים בארוחת ערב אצל הבמאי פרנצ'סקו רוסי, שלמרבה הצער כבר הלך לעולמו, ואז התפתח ריב בינו לחבר בן גילו, כי התברר שהשניים אהבו פעם אותה בחורה, לפני הרבה שנים, כשעוד היו צעירים. זה היה מקסים בעיני, ונתן לי רעיון שאמרתי לעצמי כי אני חייב למצוא דרך להשתמש בו. בסופו של דבר גם החלטתי להקדיש את הסרט לרוסי, כי הגיע לו הוא לא רק היה מאסטר קולנועי, אלא אדם אדיב ונדיב באופן נדיר, שתמיד הקפיד לתת פידבק לצעירים ממנו".
גם דברים אחרים בסרט שאובים מן החוויות האישיות שלך, נאמר מערכת היחסים בין הגיבור לבתו? גם אצלכם היא מבוססת על הרבה הומור?
"אשתי תמיד אומרת לי שאני אמנם בטוח שיש לי חוש הומור, אבל בעצם אין לי".
אם כבר מדברים על יחסים בין הדורות, שמתי לב למשהו מעניין: ככל שמי שאני מכיר צעיר יותר, כך הוא יותר אוהב את הסרטים שלך.
"אפילו שאני אף פעם לא מביים במחשבה על הגיל או בכלל על הדמוגרפיה של הצופים הפוטנציאלים, גם אני שמתי לב לזה. הרבה צעירים אוהבים את סרטיי, ואולי זה כי לא צריך להיות זקן כדי לסבול מן המועקה הקיומית שלרוב מאפיינת את הדמויות שלי. זה משהו שסובלים ממנו כבר בגיל צעיר. כנראה שאני מתאר מצב אנושי נצחי, שכולם יכולים להתחבר אליו".
בני כל הגילאים יסכימו שהסרטים שלך נורא יפים. בזכותך ובזכות הצלם הקבוע שלך, לוקה ביגאצי. אתה יכול לספר קצת על העבודה איתו?
"זה יהיה קשה. אנחנו עובדים במשך חודשים, עשר שעות ביום. אוכל רק להגיד כי מה שאנחנו מנסים לעשות, זה לשים את הסדר בכאוס. כמו שאמרת, אנחנו כבר משתפים פעולה כבר מזמן, וכיוון שכך, יש בינינו הבנה עיוורת, וכבר אין לנו צורך בדיבורים".
למה חתרתם הפעם? רציתם להמשיך את הכיוון של "יפה לנצח", או ללכת במסלול שונה לגמרי?
"האופציה השנייה. מבחינתי, הסרט הזה הפוך מקודמו. וידוי: אני דווקא חושב על לביים את 'יפה לנצח 2', אבל אם זה יקרה, התוצאה תהיה תוססת, ולעומת זאת אני חושב ש'נעורים' זורם על מי מנוחות. זו היתה הכוונה שלי: 'יפה לנצח' היה פרויקט מורכב, עם המון זירות התרחשות, המון ניצבים והמון אתגרים, והפעם התעצלתי ורציתי להירגע עם סרט פשוט, שעלילתו מתרחשת במקום אחד, המלון".
דמותו של הקולנוען, בגילומו של הארווי קייטל, נלחמת כאן כדי להשלים עוד סרט אחד לפני שתמות, וכך להשאיר אחריה מעין צוואה אמנותית. אתה מזדהה עם הרצון הזה?
"לא, זה די מטופש בעיניי, וכל התשוקה הזו שלו נראית לי מגוחכת. מגוחך בעיני שאדם מבוגר מנסה להפגין אותה תשוקה שהיתה לו כשהיה צעיר, אני ממש לא מתכוון להיות כזה".
בהיותך בן 45, יש לך עוד הרבה שנים לפניך, וכעת הפרויקט הבא שלך הוא מיני-סדרה של HBO, בשם "האפיפיור הצעיר". למה החלטת לעבור למסך הקטן?
"כי תמיד רציתי לעשות משהו על הוותיקן, אבל האיטלקים תמיד אמרו לי 'You Can't, You Can't', ואז באתי עם זה ל-HBO והם אמרו לי 'You Can'".
מתוך הפסקול של "נעורים"
בוא נעזוב את הקולנוע והטלוויזיה ונדבר על דברים רציניים, נגיד כדורגל ומוזיקה.
"אוקיי".
כרגיל, הפסקול שלך מענג. הפעם הוא גם עשיר במיוחד מקלאסי, עבור ברוק אינדי ועד פופ.
"זה בגלל שאני אוהב הכל. במהלך החיים, היו סגנונות מוזיקליים שחשבתי כי אני לא אוהב, אבל אז גיליתי שגם אותם אני בעצם אוהב".
קרה לך שאתה חושב על סרט במונחים מוזיקליים. כלומר, נגיד, "עכשיו אני עושה סרט שהוא סימפוניה", "עכשיו אני עושה סרט שהוא ג'אם סשן".
"לגמרי. כשעשיתי את 'איל דיבו', למשל, כל הזמן אמרתי לעצמי שזה סרט רוק'נרול".
יש בסרט גם מוזיקה של מרק קוזלק, הלוא הוא סן קיל מון, והוא אף מופיע בסרט לתפקיד קטן. זה לא מישהו שאנחנו רגילים לראות בקולנוע.
"אני לא יכול לכתוב בלי להקשיב למוזיקה, וכשכתבתי את 'נעורים', השירים של סן קיל מון היו שם איתי כל הזמן, אירחו לי לחברה והיו לי השראה. היה נראה לי רק טבעי להזמין גם אותו וגם את המוזיקה שלו לקחת חלק בסרט, ולשמחתי הוא נענה להזמנה".
"נעורים" הוא המחשה נוספת לאהבתך למוזיקה, וגם למקום שממלא כדורגל בחייך, כולל התייחסות לאליל הדשא הכי גדול שלך, לו גם הקדשת את האוסקר דייגו מראדונה. אתה יכול לדבר קצת על ההשראה שהכדור העגול נותן לך?
"אני חושב שהכדור העגול והמסך הגדול דומים בשני מובנים. קודם כל, כשמשחקים כדורגל ברמה גבוהה, אז הוא אמנות נעלה וטהורה, בדיוק כמו קולנוע; דבר שני: במשחק כדורגל טוב, כמו בסרט טוב, אתה לא יכול לדעת מה יהיה בסוף".
אז עכשיו נגיע לשאלה האחרונה, החשובה מכל והבלתי נמנעת.
"מה?".
האם כבר הגיע הזמן לומר כי מסי עוד יותר גדול מאשר מראדונה?
"לא! לא! לא! חס וחלילה! אף פעם אל תגיד את זה".