קורה שאלבומים חדשים של אמנים דגולים מאכזבים, וקורה שאמנים נעשים לפתע לא רלוונטיים יותר. אמרה ישנה גורסת שאין דבר עצוב מרוקר מזדקן, ויש בכך מן האמת. אבל השבועות האחרונים מציבים שאלה שמתייחסת לתחום אחר: איך מגיבים לאלבום של להקה שחוזרת לפעול 20 שנה אחרי שהתפרקה? אלה לא סתם איחודים זאת יצירה שמתבססת על מיתולוגיה, אלבום אחד, חצי-אגדי-חצי-נשכח בו זמנית, וכמה סיפורים מהשירותים של הרוקסן או הפינגווין, ולפעמים גם פחות מזה. איך היינו מתמודדים פתאום עם אלבום חדש של השוונג של הפיתה, שפיות זמנית, פופלקס או סדרני הדשא, להקות שרוב חבריהן לא חתומים על שיר משמעותי אחד ב-15 השנים האחרונות לפחות? רמז: הבארבי היה מתמלא בשביל לשמוע את הלהיט, והחומרים החדשים היו זוכים להתעלמות. תראו איך זה הלך ללהקת הקליק בסיבוב האחרון שלה.
אור כשדים לא שונה משמעותית מהלהקות האלה. היא זכורה בעיקר כסופר-גרופ שנוצר סביב מנהיגה רונן בן טל, שניגן לאורך שנות ה-80 עם חברי הקליק ובהרכבים של פורטיס, וזכה ליותר תהילה מאחורי הקלעים, כמנהל אולפן הקלטות מיתולוגי בשם די.בי. וכאמרגן ומפיק של כמה מהלהקות הבולטות של התקופה פונץ', נוער שוליים, אפור גשום ומופע הארנבות של ד"ר קספר. מתוך החבורה שבן טל הסתובב בה חברו אליו דודי לוי (אז הגיטריסט הצעיר של נוער שוליים), עובד אפרת וז'אן ז'אק גולדברג המנוח (יוצאי הקליק שניגנו סביב אותה תקופה עם אהוד בנאי). אחרי אלבום סולו בשם "תיקיות", בן טל כינס את החברים שניגנו איתו ליצירת "אחד מול אחד", אלבום רוק שזכור בעיקר בזכות "אלימור", קאוור בעברית לשיר של הטרטלס, שהפך למיני להיט. לפני כמה שנים הוא הוציא מחדש במארז את "תיקיות", את "אחד מול אחד" ואלבום סולו חדש שיצר בשם "תקלה במנגנון ההדחקה". עכשיו, עמוק לתוך שנות ה-50 שלו, הוא מחזיר את אור כשדים לסיבוב נוסף (אחרי כמה מיני-איחודים), עם שי להב מהקספרים על הקלידים כחיזוק וניר מנצור כמחליף של ז'אן ז'אק על התופים (וגם איתמר גפני על הסאונד ואורנה כץ בקולות).
הקבוצה שבן טל הסתובב איתה (אהוד בנאי, יוסי אלפנט, פורטיסחרוף ואחרים), הלהקות שעבד איתן, האולפן המשגשג שעדיין פעיל (ואם זכרוני אינו מטעני, הוא מככב גם ברומן "נערתו" של נילי לנדסמן, שמבוסס באופן חופשי מאוד על אלפנט והמוזיקאים שסבבו אותו), וגם "אלימור" במסגרת פולחן התקופה ההיא קיבלו גם אלה איזה נופך כמעט מיתי. לא שלא מדובר בשורת מוזיקאים מבריקה, ובכל זאת צריך להיבט בכל העסק בספקנות מסוימת שיכולה לנחש איפה זה נגמר. בתיקיה יפה בלי שנשאר כלום מהשירים החדשים. אבל רגע, נניח את הספקנות בצד, מה באמת יש שם?
"לאחותי" כולל 11 שירים, והוא אלבום רוק שלא מתנצל ולא מבקש רחמים. בן טל קרוב הרבה יותר לפאנק מאשר לרוק נעים, וכשהוא נעזר בחבורה כל כך מוכשרת של פועלי רוקנ'רול הוא ממש לא צריך לחשוש לגב שלו. לוי נהג לומר לא פעם בראיונות שהוא לא מאמין שנוער שוליים תתאחד, אבל הוא ממש לא פוסל את האופציה לחזור לכיף של אור כשדים. ברור שההרכב הזה נהנה לנגן ביחד, זה נשמע בכל תו באלבום. אבל גם החריקות נשמעות, והן צורמות: זה לא שבן טל היה סולן מושלם בעברו, אבל עכשיו כשקצב השיר לא מהיר הקול שלו נשאר ממש בודד, מזייף ואומלל במערכה. לדני דותן יש תמיד את הטירוף, אצל בן טל זה פשוט בדרך כלל לא מספיק משכנע. גם החדות כבר לא מה שהייתה פעם ליד רוק אנרגטי (באופן יחסי, כן?) לפנים כמו "אשם או לא אשם" ושיר מפוכח וישר כמו "עוד מעט קטן", יש הרבה רגעים ליריים שנשמעים תפורים באופן גס, אזכורים מוגזמים (דוגמה מייצגת: "נהר מדוזות מופרעות נשפך אל ים של נאצים מימין"), וסתם עייפות החומר. כשאתה שר על ההזיות שיש לך ממשכך כאבים ("דורמיקום") וממשיך לשחק אותה רוקנ'רול, אתה הופך לדוד קצת מביך.
זה השלב שבו נוצר מתח בין המציאות ובין הזיכרון. מה זה אומר על אור כשדים כלהקה, אם יש בכלל איך לתאר להקה שבין שני אלבומיה מרווח זמן של יותר משני עשורים. המרחק כל כך גדול שקשה לשרטט בכלל אמירה כלשהי על קשר ביניהם. זה לא ש"לאחותי" מסכן את המורשת של אור כשדים, הוא פשוט לא עד כדי כך מעניין. בצירוף מקרים מעניין במיוחד, מנגד צצה ההוצאה המחודשת של הקסטה של נושאי המגבעת, פיסת מיתולוגיה אחרת. לא זה המקום לתאר את אותה הקסטה ולהסביר כמה היא מרתקת, אבל שווה להתעכב שוב על ההוצאה המחודשת שלה.
בעולם הפוסט-אלבומי שבו הוצאות מחודשות הן דבר הולך ונכחד, כל אחת מהן היא סיבה למסיבה. מה שמעניין אצל נושאי המגבעת הוא חוסר הנוחות שלהם עם כל החגיגה הזאת. בכל זאת, הסתתרו כאן כמה גימיקים מוצלחים, צילומים יפים במארז היפה ואפילו קלטת אודיו (!) לאלה שהזמינו מוקדם. גם הקונספט של המפגשים עם הקהל מוצלח בעיני, והלוואי שיותר אמנים ותיקים וצעירים היו עושים את זה. הקסטה נשמעת מצוין, אבל בכל זאת יש הרגשה של חצי התאווה ביד. לא שמישהו ציפה לאיחוד מלא של נושאי המגבעת, אבל אם כבר מוציאים מחדש חומרים ישנים, אפשר היה לנקות את האורוות טוב יותר: ברשת מסתובבות אינספור הקלטות של הופעות של הלהקה, מגוון חומרים נשכחים ונדירים (ומעולים), ובכלל. לבסוף, בדיוק כמו עם אור כשדים, נשארת שאלת המורשת: כמה טוב זה נשמע היום, וכמה זה רלוונטי לחיים שלנו. למרבה השמחה, התשובה על שתי השאלות האלה חיובית, כל כך שהשמחה מגיעה עד עץ פקיד הדואר. זה עדיין אחד הניתוחים המבעיתים של הניכור הישראלי, של בוז לסמלים ולאתוסים, של הזעם האצור שמתחלף באדישות משועממת. זה הרגע הזה שבו אתה מבין עד כמה האדמה מקולקלת.
הערה: שאנן סטריט סוף סוף נולד
אי אפשר להאשים אותי בהערצה עיוורת לדג נחש. ככל שמדובר בלהקה המצליחה והחשובה ביותר בעשור האחרון בישראל, וככל שיצירתית-מוזיקלית היא נעשית מגוונת כמו גם מקצוענית, היא סובלת מכמה פגמים משמעותיים בכתיבה ובאמירה, ושאנן סטריט הוא כמובן חלק מזה. עכשיו הוא מוציא אלבום חדש, יומן אבל בעקבות מותה של אחותו בטרם עת לפני כמה שנים, והנה, הסנונית הראשונה, "July", משובחת. דווקא באנגלית במבטא ישראלי (חינני מאוד), סטריט מוצא סוף סוף את עצמו כיוצר אישי ואותנטי, כזה שמעניין מאוד לשמוע בפני עצמו. הלחן שהגיע מחוה אלברשטיין (שממשיכה את הפריחה היצירתית שלה אחרי האלבום המעולה עם תמיר מוסקט), הגרוב הטבעי של סטריט והכאב שטמון בשיר עצמו הופכים את "July" לקטע שאי אפשר להישאר אדישים אליו.
שיר אחד בשבוע: פרידה קצרה מפיט סיגר
פיט סיגר שהלך לעולמו השבוע היה הרבה יותר מאגדת פולק הוא היה המנהיג של הזרם, אב רוחני של אינספור מוזיקאים, מדילן ועד בכלל, וכותב שירים מחונן שידע להציג אמירות קשות בתוך שורות בנויות לתפארת. כך בשיר הזיכרון המושלם שלו, "Where have all the flowers gone?". הביצוע המפורסם הוא של שלישיית גשר הירקון (תרגום של חיים חפר), והנה ביצוע יפה מהשנים האחרונות, של דנה ברגר. "מתי הם ילמדו?", עולה השאלה. ואין עונה.