"יפה לנצח": בסופו של דבר, זה פורנו

"יפה לנצח", מפגן הביזאר שנחשב מועמד מוביל לזכייה באוסקר לסרט הזר, מלא ברגעים יפים, אבל אלה רגעים תלושים שפורטים על המשיכה הבסיסית שלנו ליופי – קצת כמו פורנוגרפיה

דורון פישלר
יח"צ - חד פעמי

את "יפה לנצח" לא תמצאו בסינמה סיטי, אבל תוכלו לראות אותו בקולנוע במוזיאון. וזה הולם ביותר: זה מקומו הטבעי. הסרט הזה מזכיר סיור במוזיאון יותר מאשר בידור פופקורני – הגלריה של יבול יצירותיו האחרונות של האמן הידוע פאולו סורנטינו. יבול, ולא יצירה בודדת, משום ש"יפה לנצח" דומה יותר לאוסף של קטעים שונים, מיקסטייפ של קולנוע יפה. "קולנוע", כן? לא "סרטים", חלילה.

העלילה הראשית, אם אפשר לקרוא לה ככה: ג'פ גמברדלה הוא סופר, או סופר לשעבר. הספר הבודד ‏שפרסם לפני 40 שנה הקנה לו כרטיס כניסה לחברה הגבוהה של רומא, אנשים מתוחכמים ‏ומשכילים, שאין להם טלוויזיה אבל הם אוהבים לדבר על זה שאין להם טלוויזיה, הנפגשים מדי לילה במסיבות ומדברים גבוהה על אמנות ויופי. ושם, באותה החברה, הוא נתקע. ג'פ טוב מאוד בלהיות מרכז העניינים: הוא מכיר את כולם, יודע עם מי לדבר ועל ‏מה, הוא נעים ואדיב לכולם אבל שומר גם על נימה של אירוניה ואפילו זלזול דק, כשצריך. אבל הוא לא יוצר שום דבר, הוא דוחה את פתיחת העבודה על היצירה הבאה שלו, האישה הקרובה אליו ‏ביותר היא עוזרת הבית שלו, וחיי האהבה שלו עדיין תקועים באישה שנפרדה ממנו לפני עשרות שנים.‏

עוד בוואלה! NEWS

ההחלטה הגדולה: איך יודעים שהגיע הרגע לעבור לדיור המוגן

לכתבה המלאה
סרט זה לא. מתוך "יפה לנצח" (צילום: יח"צ)

אפילו את המעט הזה לוקח הרבה זמן עד שאנחנו לומדים, כי בדרך לשם הסרט עוצר לכמה תחנות כדי להתעכב על רגעים שפשוט קורים בסביבתו של ג'פ, ושהוא לא מתערב בהם אלא לכל היותר צופה. זה אחד מאותם סרטים על אדם שמחפש משמעות, אבל את המשמעות הוא ואנחנו רואים מסביב: הוא טוען שהוא מחפש יופי, ויופי יש. הרבה. ביצירות אמנות עתיקות ונעלות ובריקודי-חתונות מטופשים, בחשפניות ובנזירות, בארכיטקטורה ובתנועות אקראיות של עוברים ושבים ברחוב, הסרט מתרפק על כל דבר שאפשר למצוא בו אסתטיקה או פואטיקה. הוא מלא בסצינות מרהיבות – רק שלרובן אין שום קשר לעלילה. הן יותר כמו סרטים קצרים בפני ‏עצמם. ילדה אמנית משפריצה את חייה על פני קנבס ענק; אמא מחפשת את בתה בכנסיה; ציפורי פלמינגו מעניקות הופעת אורח מפתיעה כל אחת מהסצינות האלה מצולמת כל כך נפלא שזה מעייף, אף אחת מהן לא קשורה לשום דבר שקורה לפניה או אחריה.

הבמאי פאולו סורנטינו פרץ לתודעת הקהל הישראלי בשנה שעברה עם "זה בוודאי המקום", גם הוא סרט משונה למדי המלא בהסחות דעת תמוהות ויפות, אבל היתה לו עלילה שתקשר בין ההתחלה והסוף. "יפה לנצח" הוא אותו הדבר, רק בלי הנאצים והרוקיסטים שהיו בסרט הקודם – ולכן הפעם לסרט אין סיכוי להתחבר לאף אחד מלבד מי שמוגדר מראש כ"קהל של פסטיבלים". הוא נמשך כמעט שעתיים וחצי, יש לו ‏מעט מאוד עלילה, הוא נועד למי שיידע להעריך העמדת פריים מופתית או תנועת מצלמה מהממת, ‏אפילו אם הן לא משרתות שום דבר מלבד עצמן. זה יפה רק כי זה יפה. פורנו של סינפילים.

ראיון עם פאולו סורנטינו

מה אתם חשבתם על הסרט? ספרו לנו בפייסבוק

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully