אחת מבין השורות קורעות-הלב הרבות שהופיעו באלבום האחרון של שמוליק קראוס, "יום רודף יום", הייתה זו: "שוב חלמתי כי/ כי עודך איתי/ שוב בבוקר קמתי לבדי" (מילים מאת יענק'לה רוטבליט, כמו רוב שיריו היפים). לפעמים נדמה שכמעט בכל בוקר אנחנו מתעוררים לפרידה אחרונה מעוד דמות, מעוד סמל. המוות של קראוס, בדיוק לפני שנה (כבר שנה? לא הרגשנו כמעט), נראה עכשיו רחוק במיוחד. מי חשב אז שב-2013 יהיו עוד אבידות תרבותיות בסדר גודל כזה? מי חשב שנכונה לנו אחת השנים העצובות בתולדות המוזיקה הישראלית?
אבל אנו איננו כאן כדי לקונן על 2013 ולא כל כך חשוב לנו איך השנה העגומה הזאת תיזכר - אלא לנסות להבין מה היא עשתה לשיר החי של הזמר המת. קראוס, חולני ומסוגר בשנותיו האחרונות, עבר הרי מיתולוגיזציה כבר לפני שנים, עוד בחייו: מאבות הפופ-רוק הישראלי, הכוח המניע של החלונות הגבוהים וחבר של כבוד בברנז'ה שמסביב לחבורת "לול", מלחין בחסד שזוהה עם תום ישראלי מוקדם, שירי אהבה וילדות יפים, זמר שהיטיב לגלות צד כה רך בשיריו - אך גם דמות אלימה וקיצונית בהתנהגותה. צד זה לא נשכח בחייו ואף לא במותו, מסיבות רבות והגיוניות. בכל זאת, דברים משתנים: בין אירועי המחווה (וגם ההצדעה המקסימה של פרויקט "החצר האחורית" ב"מענה קולי", שוב - בניצוחו של רוטבליט) להלוויות של אחרים, השנה שחלפה מאז מותו של קראוס עשויה לעצב את הדרך בה הוא ייזכר ולהדגיש את אותו הצליל, אותו הטעם, ואת ההיבטים הבעייתיים והשנויים במחלוקת בדמותו של האמן האהוב.
זאת הייתה השנה שבה הלך לעולמו גם יורם קניוק, בעצמו אמן ענק שנודע בישירות בלתי מתפשרת, וגם "סוסעץ" המקורי, אותו "סוסעץ" שיגלם קראוס בקולנוע ושיקבע את דמותו כאמן מבריק בעל נטיות הרס עצמי בלתי מוגבלות. "סוסעץ" הוזכר השנה שוב ושוב בהקשר של שני האמנים, ושיר הנושא שלו הושמע בלי סוף, כך שהפך את הספר והסרט מאפיזודה שולית יחסית בקריירה של קראוס לסמל הטרגדיה של חייו כאמן וכאדם. לצלילי תקיעתה של החצוצרה המיותמת (ופעם שלישית, מילים של רוטבליט), הדמות הזאת, האומללה, התלושה וחסרת המנוח, הפכה מאנקדוטה למודל של חייו.
זו לא רק השנה שהדגישה את המימדים האלו באישיות של קראוס, אלא הרבה מעבר לכך: השנה שחלפה מאז מותו הייתה גם זו שבה הדיון הישראלי בקשר שבין האמן והיצירה הפך לסוער מתמיד. בסערת אריאל זילבר ופרס אקו"ם היה מי שזכר את הסערה שקמה כשהוענקו לקראוס פרס מפעל חיים מטעם ערוץ 24 ופרס משרד החינוך, ופרשת אייל גולן העמיקה את הקושי שביחס הישראלי לגברים שפוגעים בנשים, אהובים ככל שיהיו. הביקורת הציבורית כאמור התקיימה עוד בחייו והופיעה גם בהספדים שנישאו לזכרו, אבל אחרי השנה הזו כמו נפל דבר באופן שבו זוכרים בישראל דמויות בולטות אחרי מותן - תמיד עם כוכביות, תמיד עם הסתייגויות. תמו ימיה הנוחים של נוסטלגיית "אחרי מות קדושים אמור", וגם בכל הנוגע לקראוס נדר העם היושב בציון לזכור ואף פעם לא לשכוח.
אבל האירוע המכונן של השנה שעברה מאז מותו של קראוס היה מותו של שותפו משכבר הימים לחלונות הגבוהים, אריק איינשטיין. איינשטיין היה תמיד מה שקראוס מעולם לא היה: אהוב על הרבים בחייו ובמותו, במרכז הבמה, בריא יותר נפשית והרבה יותר סמל של נורמליות. ג'וזי כץ ואיינשטיין לא הופיעו בהלוויה של קראוס, לאיינשטיין ספד ראש הממשלה. המוות של קראוס התקבל בהבנה גמורה ובקבלה שקולה של מותו, המוות של איינשטיין הותיר מדינה שלמה בהלם. ללא ספק, איינשטיין הוא דמות שאין שנייה לה במוזיקה הישראלית, אך הפער בינו לבין שותפו להרכב האגדי עמיד על המקום האמיתי של קראוס בתרבות הישראלית - הפחות קונצנזואלי, היותר שולי, הדחוי במידת מה. "אחרון ימי כבר קרוב אולי. כבר קרוב היום של דמעות פרידה" שרה כץ, הצלע האחרונה שנותרה מן השלישייה המפוארת ההיא, אישה אמיצה, כוכבת אמיתית ושותפתו לדרך של קראוס, רחוקה שלה. ככל שיעבור הזמן והנציגים האחרונים של הדור ההוא ילכו מעמנו, גם המורשת שלהם כפי הנראה תתרחק. מה יגבר על מה, השירים על הדמות או ההיפך - זאת עוד מוקדם לקבוע.
ביום רביעי הקרוב ישודר בבכורה ב-yes דוקו הסרט "מאחורי עיניים כחולות" של עדי הראל, המלווה את קראוס, במסגרת שבוע דוקו-מיוזיק.
ומה לדעתכם יישאר ממורשתו של קראוס? דברו על זה בפייסבוק