פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קשוב מאוד 34: אסתר רדא היא אמנית נטולת פחד

      בניגוד ליוצרי פופ ישראלים, אסתר רדא לא מתחמקת מהיותה כוכבת בז'אנר, ואולי בגלל זה הכיבוש הבא יהיה העולם. וגם: ראיון עם פרופ' מוטי רגב, שכתב ספר על המוזיקה הישראלית

      אסתר רדא היא הדבר האמיתי. אפשר לסגור פחות או יותר את העניינים כאן וללכת הביתה, אבל בכל זאת נשתדל לפרט. המילה הטובה ביותר היא מהודר: "Ester Rada" הוא אלבום שכל כולו אומר הוד והדר, חיצונית ופנימית - מהעטיפה המהממת שלו (עיצוב: EMEK), דרך העיבודים העשירים מרובי כלי הנשיפה (באדיבותם של שלומי אלון, ספי ציזלינג, גל דהן, יניון פרץ ומעיין מילוא המשובחים) ולבסוף, שיא השיאים קול של מלכה אמיתית, כוכבת פופ-סול מסוג שמזמן לא היה כאן ואולי מעולם לא היה.

      ההתלהבות מרדא היא לא חדשה, האי.פי. שלה שיצא לפני שנה בערך כבר הכיל את החומרים שמהם עשויה היסטריה: אוסף נגנים מעולה מהגווארדיה המוכשרת של ה-Fאנק המקומי (בין היתר המפיקים סאבו, קותימן ותמיר מוסקט), קול עם טווח מצוין, כישרון עצום, וביטחון עצמי (לא פחות חשוב) וגם חוש מפותח ללהיטים, מהסוג שהפך את "Life Happens" לאחד השירים הטובים של השנה שחלפה. להוציא אי.פי. בישראל זאת בדרך כלל מתכונת בטוחה לכישלון: אתה כמעט מבטיח שיתעלמו גם מהריליס הקטן וגם מהריליס הגדול שיכיל את אותם שירים, קל וחומר כשאתה בשטח של מוזיקה שחורה, שמוזנח כאן בשיטתיות. אבל רדא שברה את השיטה גם בגלל שיש לה משהו שלא היה לפניה, סטאר קוואליטי נדיר של אמנית חסרת פחד.

      רדא נעה על האזורים השונים של המוזיקה השחורה, מג'אז וסול דרך רגאיי ועד Fאנק, יחד עם נגיעות של מוזיקה אתיופית (השיר "Nanu Ney" יישמע לכם מוכר מ"ממעמקים" של עידן רייכל), בין שירים שקטים ("Could It Be") לקצביים (החגיגה שנקראת "Lose It"), כמעט ואין פילרים או שירים חלשים יחסית באלבום הזה (דווקא השיר המסיים, "Anything From You", הוא כזה למרבה הצער). מה שכן יש בשפע הוא הרבה עוצמה נשית. "Freedom is the dawn and i’ve been sleeping for too long" היא שרה באחד השירים, וזה תענוג להתעורר.

      בניגוד ליוצרי פופ ישראלים רבים אחרים, רדא לא מתביישת להיות כוכבת פופ ואין לה פוזה של יוצרת מלאת חשיבות עצמית, למרות שהיא שותפה לכתיבה ולהלחנה של השירים המעולים שלה. היא לוקחת את מה שהעולם מציע לה בשמחה, ואמנם - זה גם הקשר בין הקוסמופוליטיות למקומי, לאישי (וכן, גם לעדתי), שהופך אותה למה שהיא. השפה של האלבום ואופן שיווקו מצביעים על כך שהיעד הבא של רדא הוא העולם. היא יכולה להיות שם, בלי ספק.

      לראשונה: ספר על סיפורה של המוזיקה הישראלית

      איך בעצם מתחילים? כל כך הרבה מוזיקה מסביב, ז'אנרים, אלבומים, להקות של שיר אחד ואמנים עם 50 שנות קריירה: איך אפשר למפות את המוזיקה הישראלית, להבין אותה ואת ההקשרים שבהם היא מתקיימת? האם אפשר בכלל לספר את כל הסיפור יחד בפעם אחת? עד היום, כמעט לא היה מי שניסה לעשות את זה. היו סדרות בנושאים ספציפיים כמו "ים של דמעות" של רון כחלילי או "סוף עונת התפוזים" של יואב קוטנר, וספרים שיצאו בשנים האחרונות והרחיבו את המדף המצומצם מאוד של המוזיקה הישראלית כמו "בוא, שיר עברי" של טלילה אלירם על שירי ארץ ישראל או "זמן אמת" של אורי דורצ'ין של היפ הופ ישראלי, ואפילו ספר אלבומי חביב בשם "שיר שיר עלה נא" של נתן שחר שאמנם כתב מעט על כל תקופה והוסיף תמונות ושירים, אבל צמצם מאוד בכל מה שקשור ל-40 השנים האחרונות. סיפור מפורט, מסודר, לא היה למעשה בנמצא. עד עכשיו.

      "מוסיקה פופולרית ותרבות בישראל", ספרם של פרופ' מוטי רגב מהאוניברסיטה הפתוחה ופרופ' אדווין סרוסי מהאוניברסיטה העברית מציע לקורא הישראלי בפעם הראשונה ניתוח סוציולוגי ומוסיקולוגי של מה שהם מכנים "שדה המוזיקה הפופולרית בישראל". זאת לא אנציקלופדיה, אלא השאיפה לבחון תופעות שונות במוזיקה הישראלית על ציר ז'אנרי-כרונולוגי, והבאת סיפורם של אמנים מסוימים כדוגמאות מייצגות. אחרי מבוא מושגי, הספר עובר לעיסוק בשירי ארץ ישראל, ברוק הישראלי ובמוזיקה המזרחית, וביחס לכך אחד מהם הוא דן במערכות ערכים מוזיקליים ותרבותיים, בדרכי הפצה, הקלטה ועיבוד, בדפוסים אופייניים ובתהליכים חברתיים מכוננים.

      מוטי רגב (באדיבות המשפחה)
      פרופ' מוטי רגב (צילום משפחתי)

      למחקר הזה חברו שני חוקרים המגיעים מדיסציפלינות שונות. רגב הוא סוציולוג של תרבות המתמחה בחקר מוזיקה פופולרית ובעיקר רוק ופופ, בעוד סרוסי הוא חוקר בעל שם שמגיע מתחום המוזיקולוגיה ונחשב לאחד החוקרים הבכירים בתחום המוזיקה היהודית והמסורתית, בפרט של יהדות ספרד וארצות האסלאם. התוצאה הסופית מהמפגש ביניהם, כוללת למעשה ניתוח בראשי פרקים ובשפה ברורה ולא "אקדמית מדי", של כל התחום העצום הזה. המחקר פורסם לפני כעשור באנגלית, וכעת, סוף סוף, הוא תורגם לעברית. לרגל צאתו של הספר, פרופ' רגב התראיין לוואלה! תרבות.

      "המסגרת של הספר היא אמירה שבגדול המוזיקה הפופולרית היא תחום תרבותי מרכזי ביותר של התגוששות, של מיקוח, על ההגדרה של תרבות ישראלית ייחודית או ישראליות וזה משהו שמלווה את העשייה התרבותית בישראל מראשיתה", מספר פרופ' רגב, "אנחנו מאתרים שלושה שחקנים מרכזיים בזירה של המוזיקה הפופולרית לאורך השנים: שחקן ראשון שהוא שירי ארץ ישראל, שחקן שני הוא התרבות שאנו קוראים לה פופ-רוק ישראלי והאחרון זה מה שקוראים מוזיקה מזרחית. בין שלושתם מתנהל מזה עשרות שנים איזה מיקוח על הבכורה, על ההגדרה של הישראליות. זה מודל שניתן להשוואה למדינות אחרות בעולם, שיש בהן מוזיקה עממית דומיננטית של האתניות המובילה, יש את הפופ-רוק העכשווי שנמצא מאז שנות ה-50-60, ויש גם תרבויות מוזיקה אתניות אזוריות שמגיחות מאיזושהי עמדת מיעוט או שוליים עם איזה תביעה לנוכחות יותר מרכזית. בישראל זה על בסיס חברתי, כשבארצות האחרות זה על בסיס של מהגרים".

      יש משהו ייחודי בכל זאת לתרבות המוזיקלית של ישראל?

      "בפרק האחרון אנחנו טוענים שאין בעצם. החתירה למוזיקה ישראלית ילידית, כמו שאתה מזהה לפעמים מוזיקה יוונית או רוסית או יפנית לפי כלי נגינה או שפה צלילית מסוימת, אז החתירה הזו לא עבדה. בוודאי לא בעידן שבו כל הזמן נכנסות השפעות מכל מיני מקומות. מצד שני אנחנו כן טוענים שביחסים בין כל התרבויות האלה נוצר קאנון ישראלי - רפרטואר שצמח מכל שלוש התרבויות האלה ומתערבב אבל בסך הכל מקובל על כולם, מכל התרבויות, שנתפס בציבוריות הישראלית כמייצג את הישראליות. שם יש בוודאי משירי ארץ ישראל והלהקות הצבאיות, קלאסיקות של הרוק הישראלי המוקדם וגם של המוזיקה המזרחית המוקדמת של ה-70 וה-80".

      אבל מה עם טשטוש הגבולות: עד כמה אפשר להמשיך לדבר על ז'אנרים מופרדים כשהכל מעורבב באלבומים, כמו למשל באלבום האחרון של כנסיית השכל עם האנדלוסית?

      "קודם כל זה לא חדש. היו בעבר כל מיני וריאציות: הרוק האתני - אתניקס או טיפקס, ושירי ארץ ישראל והרוק בוודאי שהתכתבו זה עם זה כל השנים, כמו אריק איינשטיין ושירי ארץ ישראל שלו. אז מהבחינה הזאת זה לא חדש. מצד שני, למרות חציית הקווים בתוך כל אחת מתרבויות המוזיקה ממשיכה להיות ליבת הז'אנרים. יש חבורות זמר שממשיכות את שירי ארץ ישראל על טהרת ההגשה האקוסטית של פעם, ממשיכה להיות גם מוזיקה מזרחית נטו שלא מוכנה להתפשר עם 'ההשתכנזות', וכמובן שיש רוק אלטרנטיבי שלא מתכתב עם שום דבר מקומי. ייתכן שיש תופעות בולטות יותר בגלל שהן חוצות ז'אנרים אבל באותה מידה יש כל הזמן גרעין קשה ששומר על התרבות שלו, גם אם המדיה פחות שמה לב".

      יש בספר כמה טענות מפתיעות לגבי המוזיקה המזרחית. אחת מהן היא שהיא זוכה לתשומת לב אקדמית מרובה, הרבה יותר מאשר הרוק הישראלי למשל. כיצד?

      "זה קשור להיגיון של המחקר האקדמי: מאז שנות ה-70 וה-80 נוטים לחקור תופעות שנמצאות בהקשרים של הכפפה, של החלשה, של מיעוט ושוליים, גם מתוך עמדה של העצמה ומתן במה וגם מתוך היגיון מתודולוגי של תופעות שמלכתחילה מוכרות בתרבות בצורה חדה - אז קל לגשת אליהן. הרוק הישראלי הוא משהו מאוד אמורפי בטווח שלו, צריך להתחיל למפות לפני שאתה חוקר. לעומת זאת, המוזיקה המזרחית הייתה תופעה יחסית ברורה וזה זימן את עצמו למחקר, מה גם שזאת הייתה תופעה חדשה ואחרת במיוחד לאוזניים של מי שלא מכיר אותה, כמו שלאנתרופולוגים נוח להם יותר לחקור את הזר והשנה מאשר את הטריוואלי".

      אתם גם מבקרים את הגישה שרואה במוזיקה הזו תופעה חתרנית.

      "בוודאי. המוזיקה המזרחית לא הייתה חתרנית מבחינת האידיאולוגיה שלה, זה תמיד היה רצון להתקבל למרכז הישראליות ולמקום של שייכות, לא פחות ואולי יותר מסגנונות אחרים. מהבחינה הזאת הם לא היו חתרניים כרצון לשנות סדרים חברתיים או קונוונציות, הם רצו להצטרף למשהו שקיים. בנוסף, מילות השירים תמיד היו שמרניות: לא תמצא בדרך כלל אמירות פוליטיות או מגדריות לכאן או לשם, אלה תמיד מילים של פופ, ואם אנחנו מדברים על חתרנות במוזיקה, על אוונגארד מוזיקלי, ומהבחינה הזו גם המוזיקה המזרחית תמיד עבדה על תבנית צלילית מאוד קומוניקטיבית לקהל שלה, ואין שם אוונגארד. לזה הכוונה. נכון שבמרחב הצלילי של ישראל כפי שהיה קיים ברדיו הישראלי בשנות ה-70 וה-80 היה בהנכחה של המוזיקה הזאת משהו חתרני אחרי שהאוזן הישראלית לא הייתה מורגלת אליה, אך במובן הזה לבד אפשר לקרוא לו ביקורתי".

      הספר כאמור פורסם לפני למעלה מעשור באנגלית, ומתוך בחירה הפרקים המקוריים שבו לא עודכנו (האלבום האחרון של ברי סחרוף, לדוגמה, הוא "נגיעות"). בכדי להשלים את הפער, נכתב למהדורה העברית פרק חדש הסוקר מגמות חדשות במוזיקה הישראלית "בראשית המאה ה-21", ואת התהליכים המרכזיים שעברו על שלושת הז'אנרים. בין היתר, בהתייחסות למוזיקה המזרחית בעשור הזה, נבחרה (באופן מבריק) כמקרה המבחן הקריירה של שמעון בוסקילה - בחירה שבהחלט עושה חסד עם המוזיקאי המוכשר הזה ומציעה שהוא הרבה יותר מרכזי ומעניין ממה שמיוחס לו בדרך כלל.

      עם זאת, יש גם בעייתיות מסוימת בבחירה של מקרי המבחן לאורך הספר: אמנים בולטים כמו חוה אלברשטיין, ערן צור או ישי לוי מוזכרים בשורות בודדות בלבד אף שאין חולק עם התרומה העמוקה שלהם, לטובת דוגמאות מובהקות יותר של הטענה המרכזית. גם בפרק החדש, רגב וסרוסי בוחרים מתמקדים בתופעות רוחביות כמו תחרויות זמר מוזיקליות או גלגלצ אבל לא עוסקים הרבה במקום של "חבורת רימון" בפופ הישראלי החדש. "אנחנו בחרנו לצורך העניין להשתמש בלקט שמות שבחרנו כמייצג, אבל ברור שהוא לא ממצה את כל השחקנים בכל אחת מהתרבויות ולא בהכרח הכי חשובים, וזאת גם לא היומרה", מסביר רגב. "הסלקציה נבעה מנטייה אינטואיטיבית של זמינות חמורים - לא מהחלטה מושכלת ממש. היה מובן שצריך לכתוב על הלהקות הצבאיות, על אריק איינשטיין ושלום חנוך, זהר ארגוב וחיים משה, מעבר לזה ההחלטה היא מקרית. מעבר לזה יכולנו להחליף את הכתיבה על פוליקר בכתיבה על אהוד בנאי. לא כל אמירה שלנו היא שיפוטית. הספר לא מתיימר להיות אנציקלופדיה - אלא תזה סוציולוגית לגבי תפקיד המוזיקה בתרבות הישראלית".

      בנימה מעט אישית: בניגוד למחקרים רבים, אתם משתמשים הרבה בביקורות של עיתונאי מוזיקה. מה בעיניך התפקיד של המבקר, והאם הדעה שלו היא בכלל אמת מידה למשהו? במה שונים הכלים של סוציולוג מאלו של מבקר?

      "מבקרי המוזיקה הם קול שמעיד על איזה הלך רוח ציבורי ותפישת עולם אסתטית שרווחת בציבור, לא כאסמכתא אקדמית שאותה מביאים. אתה לא יכול להביא את המוזיקה עצמה לתוך הספר, אז החומר העיתונאי הוא רלוונטי לשיח הרווח בציבור, לאמות המידה שנהגו להפעיל לגביה יותר מכל דבר אחר, לספר את כלי השיח שבאמצעותם ציבור המאזינים יכול לדבר אודות המוזיקה ולקטלג אותה, ולומר עליה כל מיני דברים. את סוג הידע הזה במידה רבה שואבים מתוך הדיווח העיתונאי. בגדול מבקרי מוזיקה בדרך כלל מוכוונים על ידי שני דברים: סיקור של הכרוניקה - של מה חדש ומה קורה; או ביקורת כשיפוט אמנותי. מה שמניע אותנו זה להסתגל על התופעות כמבטאים של ביטויים חברתיים רחבים יותר. אני לא בעניין של לתת ציונים ולשפוט ומה חשוב או לא חשוב, ולא מונע על ידי רצון לתעד את ההיסטוריה".

      ביום חמישי, 6 במרץ, ייערך בקמפוס האוניברסיטה הפתוחה ברעננה יום עיון לכבוד הספר, ולכבוד ספר נוסף של רגב שהתפרסם לאחרונה, "Pop-Rock Music: Aesthetic Cosmopolitanism in Late Modernity".

      שיר אחד בשבוע: 80 להולדתו של דוד אבידן

      עם כל הדמויות השנויות במחלוקת שנדונו בשבועות האחרונים, כנראה שאבידן יכול להתחרות בכבוד, עם או בלי קשר להיותו משורר מופלא וקוסם של מילים. בשנים האחרונות יש ממש גל של הלחנות משיריו, בין היתר של שלומי שבן ("בעיות אישיות"), חווה אלברשטיין ("מנת קרב" באלבומה האחרון), כנסיית השכל ("שיר אהבה ישן שהוחמץ מזמן"), ארז לב ארי ("מלחמה אבודה") ובעיקר פרויקט העץ הבודד שהפליא להתמודד איתו (שיר הנושא המעולה וגם "טיוטה להספד"). עוד מישהו שהפליא היה אסף אמדורסקי, שהלחין את אחד משיריו המפורסמים של אבידן, הפותח את ספרו "ברזים ערופי שפתיים" - "הרחובות ממריאים לאט", שכבר זכה לכמה לחנים לפני כן. איזה קסם: הוא ממש מצליח לגרום לשיר להמריא.