פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קשוב מאוד 35: האוסף הפרטי של רוני דואני

      רוני דואני מגישה מחווה נאה אך קורקטית מדי לנשכחי פופ האייטיז הישראלי, ומשתדלת שלא להצטרף אליהם בשכחה. וגם: שלומי שבן וחווה אלברשטיין סוחפים וקולולוש מתפרקים

      רוני דואני (יח"צ)
      רוני דואני (צילום: יח”צ)

      רוני דואני? סופרסטאר? "סוד"? זוכרים? עבר עשור מאז מה שהיה כנראה הניסיון האחרון בישראל לייצר כוכבת פופ "לפי הספר" במודל האמריקאי. מאז עברו הרבה גשרים מעל המים, ודואני הייתה עסוקה בעיקר בערוץ הילדים ונמוגה מעולם המוזיקה למבוגרים – עד עכשיו. לאחרונה היא הוציאה את "אוספרטי" (אוסף פרטי), פרויקט הצדעה לפופ הישראלי שכולל תשעה חידושים לשירים בעיקר מהאייטיז-ניינטיז, ושיר מקורי אחד חדש, כאשר כל אחד מהם הופק על ידי מפיקים אחרים, מהמנוסים והמצליחים בפופ הישראלי לדורותיו – מיזהר אשדות, יועד נבו ואלי אברמוב ועד הנרי, עופר מאירי, סאבו וקותי.

      למרות שאפשר היה להקדיש יותר תשומת לב לעבודה על העטיפה הפיזית המעט סתמית שלו, "אוספרטי" הוא אחד הפרויקטים המושקעים שנתפרו בשנים האחרונות סביב זמרת ישראלית. ברור שנעשתה כאן הרבה מחשבה במטרה להפוך אותו לדבר מה מעבר לאלבום פופ רגיל, כולל חשיבה קונספטואלית מעניינת ובחירה בשמות מעניינים. בכלל, הישראלים ידועים כחובבי קאברים מושבעים, כך שהכל היה אמור לתקתק לפי התוכנית.

      זה הזמן להיזכר בדמותה של רוני דואני, שהייתה אמנית הדגל של "פופ-ארט": בחורה מוכשרת לכל הדעות, חיננית, כנראה גם רקדנית מוצלחת, אבל זמרת עם קול סביר לכל היותר, שמכרה דברים די ספציפיים (אם כי אופייניים לסגנון): פאן, נעורים, בלונד, מסיבות. דואני גדלה, ושינתה אולי את קהל היעד שלה, אבל לא השתנתה ממש במה שהיא מייצגת או מצליחה להציע למאזינים – שזה בהחלט יכול להיות כיף הומוגני למדי, אך לא הרבה יותר מזה. זה גם הטווח שעליו נע רוב הזמן "אוספרטי".

      למרות שדואני עבדה כאן כאמור עם מפיקים שונים, ישנה, פחות או יותר, אחידות סגנונית לאורכו של האלבום, הנעדר כמעט לחלוטין אלמנטים אקוסטיים או מאפיינים אחרים שיאפילו על הדומיננטיות של הסאונד האלקטרוני. בכל זאת אפשר לחלק את האלבום לשלושה חלקים שונים באופיים, ושווה לעמוד עליהם שיר-שיר וחלק-חלק בנפרד.

      החלק הראשון הוא בעצם החצי הראשון של האלבום, שכולל בסך הכל רצף ביצועים חמוד ואפילו כיפי, אבל לא ייחודי או כובש במיוחד. כאן נמצאים "פגישה ראשונה" (אילנה אביטל במקור, הפקה של הנרי) שהוא חידוש קצת דודתי, "שיר בכיף" החביב שבו היא מארחת את המבצעת המקורית של השיר קורין אלאל, "אתמול" (טובה גרטנר) המוצלח למדי, "ענוג" (הפקה: סאבו וקותי) שארן אמיר מנוער שוליים מתארח בו אבל לא מציל אותו, ו"ורוד זה לא רק צבע", להיט נשכח למדי של להקה מקומית, שהפיק יזהר אשדות (גם במקור). הבחירה לעבוד עם מוזיקאים שהיו מעורבים בשירים המקוריים מדליקה למדי, וחבל שזה מתרחש רק בשלושה שירים.

      לאחר מכן מגיעים שלושה חידושים לא טובים: "מחבואים" (טאטו), "קולנוע" (שרון ליפשיץ) ו"תפסיק לכוון אליי" (תיסלם). מעבר לעובדה שהם לא כל כך מהנים, הבחירה בהם מראש בעייתית מאוד. דואני מחווירה לצד זמרות עם קול ענק כמו שרון ליפשיץ ואלונה דניאל (אולי זמרת הרוק עם הקול הכי גדול שהיה כאן), וגם התכנים לא מתיישבים עם הדמות שלה או עם העיבוד הפופי, בטח בשיר דארק אייטיז טעון כמו "מחבואים" (שאגב, כבר עבר התעללות של מנחי "אקזיט" בעבר), אבל גם שיר המחאה על תרבות הפפראצי, הסלבז והנהנתנות של תיסלם נראה קצת מגוחך בסביבה הזאת של דואני. אם היה כאן עניין של "הפוך על הפוך", הרי שהוא לא עבד.

      למרבה השמחה, הסוף של האלבום מציל אותו עם שתי הברקות: "שלא ייגמר לי הלילה" של הנשמות הטהורות, שכאילו נולד לרגע בו עופר מאירי יניח עליו את הידיים ויחזיר אותו במכונת זמן. זאת בחירה מבריקה של שיר פופ שיכול להתעדכן ל-2014 באופן נפלא. אחריו סוגר את האלבום עוד שיר טוב מאוד, והוא דווקא קטע מקורי שכתבה אמילי קרפל – נציגת הפופ הישראלי העדכני המרתקת ביותר – והפיקה יחד עם תומר אדם לנציגר וניר אוורבוך. "זמן לאהוב" עובד טוב ב-2014 אבל גם משתלב מעולה בנוף האלבום כשיר שבאותה מידה היה יכול להיות חידוש לפופ אייטיז ישראלי.

      הבחירות בשירים ובמפיקים מנומקות בהיותן "אוסף פרטי", ואפשר להניח שמדובר פשוט בלהיטים הגדולים שדואני זוכרת מילדותה, אבל חלקן תמוהות. ברור שיש אילוצים שונים, אבל חבל גם שלא נוצרו שיתופי פעולה עם מפיקי פופ בולטים ויצירתיים אחרים שהיו יכולים לגוון קצת: עברי לידר וג'וני גולדשטיין, שי להב, אסף אמדורסקי, תמיר מוסקט, פילוני, אנשי פרויקט "30" ואחרים, שהיו יכולים להזניק את האלבום קדימה, גם בכיוונים שדואני אוהבת. יותר מזה, חבל שדואני לא משתפת בבחירות ובתחושות שלה לגבי האוסף הפרטי שלה. לבד מהמילים, הקרדיטים ותמונותיה, אין בחוברת דבר שיעיד על מחשבותיה כלפי השירים האלה או כלפי החידושים (אפילו התודות המסורתיות לא נמצאות בו), כך שנותרנו בעיקר עם "אוסף" אקראי לכאורה ופחות עם "פרטי". זה חבל שבעתיים כי ברור שלא מדובר במקבץ אקראי אלא באלבום שהושקעה בו אנרגיה גדולה מכדי להותיר רושם אגבי. דואני ערכה כאן מחווה יפה בסך הכל לפופ הישראלי של פעם. "זמן לאהוב" יכול להיות הטיקט שיחזיר אותה למסלול – אחרת היא עשויה להצטרף בתור אחד השמות שיצדיעו להם בפרויקט המחווה הבא לגיבורי העבר של הפופ הישראלי.

      הערה קצרה: חווה אלברשטיין והצוציקים

      אחרי אחרי שחווה אלברשטיין הלחינה שיר לפרויקט המסקרן של שאנן סטריט, עכשיו היא משלבת כוחות בדואט חדש עם שלומי שבן (שגם הוא הלחין שיר לסטריט לאחרונה). בשקט בשקט, אחרי אלבום המופת "ואיך אצלך" שהפיק לה בשנה שעברה תמיר מוסקט, אלברשטיין חוזרת למרכז הבמה כאמנית-יוצרת רלוונטית וזה כיף גדול. עוד מוקדם להכריז על תופעה, אבל אם זה יימשך – זה עשוי להיות אחד הקאמבקים המכובדים אי פעם במוזיקה הישראלית.

      שיר אחד ביום: פרידה מקולולוש

      קולולוש התפרקה השבוע, כפי שפורסם לראשונה כאן בוואלה! תרבות. זה קצת עצוב, אבל קולולוש הייתה להקה שמחה שהייתה רוצה שנשמח, או משהו כזה. קולולוש, שנוסדה ב-2003, הייתה אחת המרכזיות מבין להקות גל ה-Fאנק הירושלמי של העשור הקודם, יחד עם הדג נחש כמובן ומארש דונדורמה, הופיעה והקליטה ברחבי העולם, ובלטה בין היתר הודות לסולן הכריזמטי שלה, רבל סאן, שעלה לכותרות כאשר יועד לגירוש מהארץ אך לבסוף ניצל, בין היתר בזכות קמפיין של חבריו ללהקה. באורח אבסורדי, סיפורו של רבל סאן הביא את קולולוש לקהל רחב יותר, ושיר המאבק למענו היה אחד השירים המוצלחים ביותר של הלהקה, שאירחה לכבודו כמה מהאושיות המרכזיות של קהילת הגרוב הישראלית כמו קרולינה, שאנן סטריט, סגול 59, קוואמי דה לה פוקס וקאשי. הימים הם ימי שלהי גל ההיפ הופ ששטף את המוזיקה הישראלית. זמנים אחרים.

      קשוב מאוד: לכל הטורים

      מה חשבתם על האלבום של רוני דואני? ספרו לנו בפייסבוק