נתן יונתן היה בקושי בן עשרים כשכתב על הילד עגום-העיניים הפוסע על החוף דומם, כאשר הרחק במים שטה לה דוגית לנצח לכל כיוון, עד שכל מלחיה הישנים יתעוררו. כל חייו כתב על הנסיעה ללא כיוון, על עיניים עגומות, והים והחופים וההרדופים שלידו והחול שזוכר לבדו, ואנשים ההולכים לבדם בבדידות מזהרת. עשור מאז שמת האיש ההוא אשר היה כערבות הבוכיות (וכן, את השיר הזה כתב על עצמו, אך לא משום פאר עצמי: האיש ההוא היה איש פשוט שחי ועובד על אדמתו ועליה גם מת) והותיר אחריו מאות שירים, מהם עשרות מולחנים (אחרי אלתרמן, ביאליק וגולדברג הוא המשורר העברי המולחן ביותר). נדמה כי כולם הפכו למין מצבות של זיכרון, גם אם לא נכתבו ככאלה. אולי זה העצב של הילד הדומם, אולי של האב השכ?ו?ל, אולי של פסטורליה יהודית-ישראלית שנמוגה מתחת לגושי בניינים.
ומתחת לגושי הבניינים האלה היתה ארץ - אותה ארץ שיושביה היא אוכלת וזבת חלב ודבש ותכלת ונתנו לה אוהביה כל אשר יכלו לתת, אותה הארץ שלקחה לו את בנו בכורו ליאור ביום הראשון של מלחמת יום הכיפורים. אבל לפני כן, לפני ששדות הפרגים הפכו לשדות דמים (ב"יש פרחים" זה כמובן ההיפך), זו היתה הארץ שיונתן, איש קיבוץ שריד במשך רוב שנותיו, אהב לכתוב כל כך יפה על נופיה ועל חופיה, תמיד עם איזשהו עצב סמוי.
הגיבורים שלו היו אנשים פשוטים, מלחים או אנשי אדמה, הורים וילדים, בניו של אגן הים התיכון של קוואפיס והומרוס שהרבה לצטט. בחזונו של יונתן האנשים האלו והארץ היו חלק משלם אחד, או אולי מוטב האנשים האלו ושפת המים. הוא כתב את זה במשפטים מושלמים "שמה בין אבי הנחל בשעה אחת נשכחת, זכרונות אזוב שלנו מתרפקים על הקירות", או "גם האדם יכול שיישאר נטוש ובלי כוחות, כמו החוף".
"זמר לבני" נכתב כשיר ילדים, השיר המאוהב כרוח שערך הזהבהב שמלטף באהבה של אב. מעשה שטן איך בדיוק כמו "טוליק" או "אודי חמודי" הוא הפך באוקטובר אחד נורא - כמו רבים אחרים משירי הטבע והילדים של יונתן - לשיר זיכרון לבן אבל גם קצת לאב שבור הלב. מחלקה שלמה של שירי שכול כתב יונתן - את "שיירה שלנו (שוב יוצא הזמר)" על 1948 אבל עוד רבים על 1973. ספק אם יש ישראלי שנכתבו עליו יותר שירים מאשר ליאור יונתן. לאחר שאחד מחבריו, ספי שאומן, נפל במלחמת לבנון, כתב האב בשיר "חברים": "אם יש מקום שבו נפגשים חברים אחרי הקרב חפש אחריו... ספר לו שאצלנו יום יום מחכים. במקום שהיה פעם ארצנו שוקעים האיים. חלודה ואפר והכוחות הולכים וכלים וליד המקומות שעבר שואלים את נפשנו למות".
והמשורר המשיך לשאת אתו את האובדן, אבל לא פסק לאהוב ולעסוק באהבה, גם אם זה עדיין נשמע כמו קינת אבל. "כמו בלדה" היפהפה פתח את הקובץ "שירים" שיצא חודשים ספורים לאחר המלחמה, ואיתו בקובץ גם "רומנסה (אניטה וחואן)", המוקדש לכל אלה שאיזו אניטה מחייכת בלבבם (שירים רבים כתב יונתן על אותה מוזה בשם זה). זו אהבה של נער צעיר ואחר כך עלם מאוהב ואחר כך גבר זקן, המבקשים כולם לגונן על קסם ראשוני שלא יאבד, על מילים שיפות מבכי ואושר. ולבסוף הגיעה הזיקנה עליה כתב את "החול יזכור", רוויית זכרונות ורשמים של קונכיות ריקות שנהמו קינה של ים, ואת הילד הפוסע לבדו החליפו, סוף-סוף, שניים שחלפו דומם, בין החצב והקברים והשקמה, שזוכרים רק המשורר והחול לבדם.
שירים עד כאן, וכל מה שהיה נשאיר לחיות בתוך השיר. ונשארו המון שירים, אינספור. הרבה בסיועו של שותפו הנצחי של יונתן ליצירה שעוד איתנו, נחום (נחצ'ה) היימן, שהלחין רבים משיריו. היו משוררים שהשפיעו יותר, שהיו רומנטיקנים יותר, דרמטים יותר, מוזיקליים יותר, היסטוריים יותר. אבל אף אחד לא הצליח יותר מנתן יונתן לתאר הרמוניה ודיסהרמוניה של טבע ואדם - על תקוותיו, עיצבונו וגעגועיו - במרחב רצוף הטרגדיות שאנו חיים בו, המרחב שראה כביתו. על הבית הזה כתב בשיר שאהוב עלי במיוחד, "צלילי קסטה רחוקים", שעוסק בנסיעה שהיתה לו בארצות הברית עם ישראלי אחר, ובה קלטת שירים גרמה למין מחשבות כמו שרק קלטת שירים יכולה לעשות: "איך רוברט פרוסט כתב פעם בשיר 'מותו של איש שכיר': 'בית זה מקום שאם אתה צריך לשוב אליו, הם חייבים לתת לך להיכנס'; שירים, בחור, תרשום את זה לעצמך - הם לפעמים האהבה האחרונה לבית שרחק". זה כל הסיפור.