היה זה רק עניין של זמן עד שהוליווד תניח את ידיה על הבמאי הדרום קוריאני בונג ג'ון-הו. הודות ליצירות בסדר הגודל של "זיכרונות מרצח" (2003), "המארח" (2006) ו"אמא" (2009) סימן עצמו הקולנוען כאחד היצירתיים, המקוריים והמעניינים בגל החדש המשובח מלכתחילה של מדינתו. גם בלי תקציבים גדולים וכוכבים בעלי שם עולמי, הוא יצר שלושה מהסרטים הסוחפים של העשור הקודם, כך שהצעד המתבקש הבא היה חיבור לתעשייה האמריקאית.
זה קרה השנה, עת הוא ביים לראשונה סרט בשפה האנגלית - "רכבת הקרח", עיבוד לנובלה גרפית צרפתית נשכחת למדי, בכיכובם של כריס אוונס, אד הריס, טילדה סווינטון, ג'ון הרט, ג'יימי בל, אליסון פיל, אוקטביה ספנסר ועוד ועוד. כל אלה משרטטים בפנינו עתיד פוסט-אפוקליפטי, בו קפא העולם. התושבים היחידים שנשארו בחיים הם אלה שהשכילו לעלות בזמן על כלי התחבורה בשמו נקרא מותחן הפעולה, ולחלקם ההישרדות גרועה מן המוות. זאת, מפני שהמתקן המפלצתי מחולק לשניים: בקדמת הרכבת, חיות האליטות באוטופיה, ואילו בחלקה האחורי סובלים פשוטי העם מתנאים המזכירים מחנה ריכוז. פעם אחר פעם הם מנסים להתמרד ללא הצלחה, והסרט עוקב אחר הניסיון האחרון והשאפתני ביותר שלהם.
הצופים בדרום-קוריאה זכו לראות את הסיפור הזה כבר באוגוסט, ו"רכבת הקרח" היה שם לשובר קופות מפלצתי. לאחר מכן הוא יצא גם בצרפת וזכה לביקורות מעולות, כך שנראה היה כי ההרפתקה ההוליוודית של הקוריאני דוהרת בהצלחה. אך אז, נשברה ההרמוניה, וכפי שקורה לעתים קרובות באמריקה, זה היה באשמת המפיק הידוע לטובה ולשמצה הארווי וויינסטיין, שעמד מאחורי הפרויקט. התוצאה הסופית נראתה לו ארוכה, אפלה ואלימה מדי, והוא דרש מן הבמאי להפיץ את הסרט בגרסה מקוצצת. הקולנוען סירב כמובן, ומכאן החל קרב ארוך שהביא לדחיית הפצתו של מותחן הפעולה בארצות הברית וכמעט לגניזתו.
רק עכשיו, הכל בא אל מקומו בשלום: וויינסטיין, אולי גם בשל לחץ תקשורתי מצד חסידיו הרבים של הסרט, הסכים להפיצו בארצות הברית בלי שום עריכות מיותרות. זה יקרה ביוני הקרוב ועוד קודם לכן מגיע מחר (חמישי) "רכבת הקרח" לישראל, כמובן בגרסתו המלאה. לרגל זאת הייתי אמור לפגוש את בונג ג'ון-הו לפני כחודש בפסטיבל ברלין, שם נערכה הקרנה מיוחדת של הלהיט, אך בשל סיבוכים לא צפויים עם הפרויקט הבא שלו הוא נאלץ להבריז - והראיון בינינו התקיים כתכתובת מייל.
מר בונג, זה לא יוצא דופן בימינו להביא אל הבד נובלות גרפיות, אבל קולנוענים נוטים לבחור כאלה שהיו לפולחן. אתה בחרת ביצירה נשכחת למדי. מה משך אותך אליה והאם כבר כשקראת אותה, יכולת לדמיין אותה כסרט?
"נתקלתי בנובלה בחנות ספרים, לגמרי במקרה, ומרגע שהתחלתי לדפדף בה, ידעתי שאני רוצה לעשות ממנה סרט. יש לא מעט סרטי מד"ב, ספרים ונובלות גרפיות שעוסקים באפוקליפסה או בדיסוטופיה, אבל כאן היה משהו מקורי. אהבתי את הרעיון של רכבת שדוהרת עם השורדים האחרונים של עידן קרח חדש, ובעיקר אהבתי את איך שהיא משתמשת בסיפור הזה כדי לדון בהיררכיות שנוצרות ברכבת".
עד כמה מושפע הסרט מן הפילוסופיה הקונפוציאנית שכה דומיננטית בקוריאה, בעיקר בכל הקשור לארגון הקשוח וחסר הדינמיות והגמישות של הסדר החברתי?
"זאת נקודת מבט מעניינת, אם כי מעולם לא חשבתי על כך בזמן ההפקה. אני חושב שהסרט אכן עוסק בהיררכיה חברתית, אבל זה לאו דווקא משהו שרלוונטי רק לקוריאה. אפשר להסתכל עליו דרך הפרספקטיבה הקונפוציאנית, אבל אפשר גם לעשות זאת בהקשר של שיטת הקסטות בהודו. בגלל זה אני חושב ש'רכבת הקרח' כל כך אוניברסלי ועל-זמני, והוא לא תקף לגבי זמן מסוים או לאום כלשהו".
נראה שהיה לך חשוב לדבר על הדרך שבה אנחנו מתמודדים עם הסדר החברתי, וזה בא לידי ביטוי גם בתסריט וגם באיך שצילמת אותו.
"כן. אני לא רוצה לעשות יותר מדי ספוילרים, אבל בוא נגיד שיש כאן שני גיבורים שמתמודדים באופן שונה לגמרי עם המערכת החברתית שהם נתונים בה: האחד מנסה כל הזמן לנוע קדימה, לטפס מן התחתית אל הקודקוד, והאחר פשוט רוצה לברוח מן הפירמידה הזו, לא ללכת למעלה וגם לא לסגת אחורה, פשוט לחמוק מן הצד. יש הבדל של תשעים מעלות בזוויות הצילום שלהם, כי היה לי חשוב לחדד ולהדגיש את השוני בנקודות המבט האלה, בין מי שחותר קדימה ומי שבורח הצידה".
מעבר לסוגיות החברתיות, "רכבת הקרח" אמנם בעיקר דובר אנגלית, אבל על הרכבת יש נוסעים מכל העולם, כולל כאלה קוריאנים שמדברים בשפתם. הסרט משתמש בכך כדי לדון בסוגיית הפערים התרבותיים והלשוניים, ויש בו הרבה קצרים בתקשורת ודברים שהולכים לאיבוד בתרגום. אלה נושאים שעלו גם בכמה מעבודותיך הקודמות למה אתה כל כך מתעניין בהם?
"אני חושב שבחיים, בין אנשים, יש יותר קצרים בתקשורת מאשר מסרים שעוברים כהלכה, ולכן זה משהו שתמיד עולה אצלי. אני נמשך לנושא גם כי אני חושב שקצרים בתקשורת הם חומר גלם טוב זה בדרך כלל מקור מצוין לקומדיה, או לטרגדיה".
מבין השחקנים בסרט, בולטת במיוחד טילדה סווינטון בתפקיד מוחצן ופרוע כרודנית מקדמת הרכבת שנוגשת ביד קשה בפשוטי העם מן החלק האחורי שלה. כשרואים את ההתנהלות שלה, קשה שלא לחשוב על מרגרט תאצ'ר. האם היא אכן היתה מקור השראה?
"למען האמת, אכן דיברתי עם סווינטון על תאצ'ר, אבל הדמות שלה היא שילוב של כל מיני אושיות היסטוריות. בעיקרון, מה שטילדה ואני רצינו זה לעצב את הפוליטיקאית הכי מזוויעה אי פעם, אבל שבכל זאת יהיה משהו חמוד בגרוטסקיות שלה. אני חושב שהדמות הזו אמנם נתעבת למדי, אבל באיזושהי צורה מוזרה קשה גם שלא לסמפט אותה".
בנוסף למרגרט תאצ'ר, נראה שלסרט יש מקור השראה עתיק בהרבה סיפור תיבת נוח. האם זה אכן כך, ואם כן, איך אתה מסביר את העובדה שהקולנוע כל כך מושפע לאחרונה מן העלילה התנ"כית הזו. בקרוב הרי נראה גם את "נוח" של דארן ארונופסקי.
"סיפור תיבת נוח בהחלט עמד לנגד עיני, ואפילו אמרתי לעצמי שאני מציג כאן מעין גרסה על גלגלים של התיבה התנ"כית. אני חושב שהתנ"ך הוא תיבת אוצרות, וכל יוצר בימינו מושפע ממנו. כל דמות שתציג, כל סיפור שתספר, תמיד יהיו בהשראת התנ"ך. אי אפשר להתחמק מזה, כי גם בלי הממד הדתי, התנ"ך מדהים מבחינה נרטיבית טהורה. לגבי 'נוח' של דארן ארונופסקי, זה בהחלט סרט שאני מצפה לו וממש מחכה לראותו".
בסצינות הסיום של הסרט, נראה שאתה מנסה לטעון כי אלוהים נמצא בפרטים הקטנים.
"זו נקודה מעניינת, אני חושב שאתה צודק. בלי לפרט יותר מדי כמובן, אנו רואים כאן אנשים שמנהלים את הקרב הגורלי ביותר של חייהם, ובסופו של דבר הכל מוכרע בידי גפרור קטן של ילד קטן. אז כן, אלוהים נמצא בפרטים הקטנים".
הסרט מראה לנו איך טכנולוגיה יכולה להציל את האנושות אבל גם להחריב אותה. מהי עמדתך אם כך בנוגע לקשרי הגומלין בין טכנולוגיה לבני אדם?
"כמו שאמרת, היא יכולה להזיק ויכולה להיטיב. אני חושב שכשלעצמה, הטכנולוגיה היא לא דבר רע, השאלה היא מי שולט בה ואיך הוא עושה זאת. אנחנו לא צריכים להירתע מטכנולוגיה, אנחנו צריכים לפקח על הכוחות ששולטים בה".
יש בסרט הרבה רבדים אבל אין בו רומנטיקה או סקס וגם לא שום ממד ארוטי. מדוע החלטת, באופן נדיר יחסית לסרט דובר אנגלית, לוותר על עלילת משנה רומנטית?
"זה לא כל כך משהו שהחלטתי, אלא משהו שקרה. כמו שאתה אומר, יש בסרט הרבה דמויות והרבה קווי עלילה, ופשוט לא היה זמן לפתח גם סיפור אהבה. עם זאת, אני כן חושב שאם אתה חוקר זאת היטב, אפשר לזהות כאן מתח מיני, לעתים מוסווה ולעתים לא".
מובן שלמרבה המזל אף אחד מאיתנו לא יודע מה זה להיות על רכבת הקרח, אבל המציאות המתוארת בסרט קצת מזכירה את ההפרדה בין מחלקה ראשונה למחלקת תיירים בטיסות. האם אחרי הפרויקט הזה, אתה מרגיש אחרת כשאתה טס במחלקה ראשונה?
"זו שאלה מצחיקה. לצערי, אני אף פעם לא טס מחלקה ראשונה. רק תיירות או במקרה הטוב ביזנס. אני מניח שיום אחד יתחילו להקרין את 'רכבת הקרח' בטיסות ויהיה מעניין לראות אותו בתנאים האלה. אני רוצה לראות אותו פעם אחת כשאני יושב במחלקת עסקים ופעם אחרת כשאני יושב במחלקת תיירות, ומעניין יהיה לראות אם הוא ייראה לי אחרת".
לפני סיכום, הסרט יוצא בישראל בגרסת הבמאי שלו ואני מבין שכך יהיה גם בארצות הברית. האם זה נכון לגבי כל העולם?
"כן, הכל הסתדר והסרט יוצא אך ורק בגרסת הבמאי בכל טריטוריה וטריטוריה. זה משמח אותי".
לסיכום, עד כמה שיש לאורך הסרט נימה קודרת ואפלה למדי, בסופו של דבר, המסר מלא תקווה. אני מבין מכך שאתה אופטימי לגבי עתיד האנושות?
"אני מודה לך על ההערה הזו, כי אני אכן חושב שהסוף אופטימי ובדיוק כך רציתי, אבל חלק מהצופים אמרו לי שהוא דווקא טרגי. באופן כללי, אני תמיד אופטימי ומלא תקווה לגבי העתיד. מובן כי שום דבר לא יבוא לנו בקלות ונצטרך לעשות הרבה הקרבות, אבל לדעתי לכל אחד מאיתנו יש הצדקה לקוות לעתיד טוב יותר".
אני מבקש להודות לחבריי פבלו אוטין ונור לן שההערות וההארות שלהם על הסרט עזרו לי בהגיית השאלות לראיון.