פסטיבל קאן כבר הציג השנה כמה סרטים שהתקבלו בסוף הקרנתם במחיאות כפיים סוערות, אבל עוד לא קרה שהקהל מחא כף במהלך הצפייה עצמה. רגע לפני הישורת האחרונה של התחרות הרשמית, המאורע הנדיר הזה התרחש בהקרנת העיתונאים הראשונה של "פרזיטים" הקוריאני, וכל זה במהלך סצינה המשלבת בין קטשופ ואפרסק. האם מישהו היה יכול לנחש שדווקא שני המוצרים הללו יתגלו בתור הכוכבים הגדולים של הריביירה? ברור שלא, אבל עולם הקולנוע מלא הפתעות.
את הסרט ביים בונג ג'ון-הו, אולי גדול הבמאים הקולנוענים הקוריאנים בימינו, ומי שהיה חתום בעבר על יצירת המופת "זיכרונות מרצח"; על הלהיט "המארח"; על "רכבת הקרח" דובר האנגלית; ועל "אוקג'ה" של נטפליקס, שבשל מסריו התחבב במיוחד על ארגונים למען זכויות בעלי חיים. עבודתו החדשה משלבת בין סאטירה חברתית מושחזת, מותחן אימה גרוטסקי ודרמה מלנכולית. כל זה, כדי להציג את סיפורה של משפחה ענייה, שכל אחד מבניה מסתנן בתורו לאחוזתה של משפחה עשירה, ואז מגיע הטוויסט. את רוב התפניות העלילתיות בימינו אפשר להריח במרחק של קילומטר. הפעם, קשה לעשות זאת אפילו במרחק של מטר.
כמו ב"רכבת הקרח", גם כאן משתמש הבמאי בתסריט עתיר התפניות כדי לדבר על עולם שבו יש גבולות ברורים בין "הם" ו"אנחנו": אלה שיש להם כסף, ואלה שאין להם. ומה קורה כשמישהו מעז לחצות את הגבול? התוצאה הכאוטית מובילה להרבה מעשים מחרידים, דם וכמובן גם קטשופ ואפרסק.
את הכאוס הזה מתאר הקולנוען הקוריאני ביד מיומנת ובטוחה, ובתצוגת בימוי וירטואוזית בצורה יוצאת דופן. השימוש שלו במרחב, במוזיקה ובעריכה מפעים, ובצד זאת גם הליהוק ותצוגות המשחק כאן ללא דופי. הסרט כל כך מהנה, מיוחד ועשיר, שמיד לאחר הצפייה הראשונה שלשום (שלישי), הלכתי לצפות בו פעם נוספת גם אתמול. הצפייה השנייה איפשרה לי לגלות עד כמה התסריט שלו שנון, מורכב ובעיקר שלם, כך שלכל משפט ודימוי יש משמעות, וכל אקדח שמופיע במערכה הראשונה יורה בשלישית.
נכון, לעתים מאבד הסרט שליטה, אבל בסך הכל מדובר ביצירת פאר - אנושית, אכזרית, מצחיקה, עצובה, עצומה. האם לאור כל זה, יילך "פרזיטים" בדרכו של "המשפחה שלי" היפני ויהיה התוצר האסייתי השני ברציפות שזוכה בדקל הזהב? התשובה לשאלה הזו תגיע רק בשבת, אבל בינתיים אנחנו כבר יכולים להכריז בשמחה כי הפנינה הזו נרכשה להפצה מסחרית בישראל.
מי שכבר זכו בדקל הזהב, ויותר מפעם אחת, הם האחים ז'אן פייר ולוק דארדן. הקולנוענים הבלגים, שהיו חתומים בעבר על "רוזטה" ו"הילד" והם אורחי קבע בפסטיבל, חזרו אליו עם "אחמד הצעיר", אולי סרטם הטעון ביותר עד כה.
הדרמה הזו מצטרפת לרשימה הולכת ומתארכת של סרטים העוסקים בתופעת הרדיקליזציה באירופה. היא עוקבת אחר נער שאט-אט נסחף אחר האסלאם הקיצוני. בתחילה הוא מסרב ללחוץ יד למורה שלו, לאחר מכן מנסה לרצוח אותה בגלל שהיא יוצאת עם יהודי, וכל הניסיונות של הסובבים אותו לדבר על לבו נופלים על אוזניים ערלות.
את הסיפור הזה, מציגים האחים דארדן בסגנון הקבוע שלהם: כלומר, עם תסריט שלא מנסה להבין את המוטיבציה של הדמות, אלא מסתפק בהצגת הפעולות שלה, ועם עבודת מצלמה שהולכת בעקבות הגיבור הראשי, לאן שלא יילך, ואך ורק איתו.
ב-84 דקותיו של הסרט אין שומן מיותר, וקשה להוריד ממנו את העיניים. הבימוי של האחים דארדן טוב כתמיד, וכך גם העבודה שלהם עם השחקנים הלא מקצועיים, ובראשם אידיר בן אידי הצעיר והמצוין בתפקיד הראשי. עם זאת, התסריט כאן מעט שטחי ופשטני ומתקשה שלא ליפול לכל הסטריאוטיפים לגבי הקהילה המוסלמית.
לעתים במהלך הצפייה, נדמה כי לא האחים דארדן כתבו את התסריט, אלא אברי גלעד. הוא מתאר מציאות בה כל האירופאים הלבנים הם דובוני איכפת לי המגישים את הלחי השנייה בנאיביות, בעוד כל מה שמעניין את הגיבור המוסלמי זה לרצוח. לא פלא, אם כך, ש"אחמד הצעיר" מעורר מחלוקת ומקבל ביקורות שנעות בין הפושרות לזועמות. הוא נרכש להפצה בארת - ולתחושתי, אם יש מדינה אחת בה יקבלו אותו באהבה ואולי אף יפרגנו לו באייטם בתוכנית הבוקר, זו ישראל.
לפני סיום, הנה כמה רשמים קצרים מסרטים פחות בולטים שהוקרנו בתחרות הרשמית: "פרנקי" הבטיח הרבה, בגלל הבמאי הנפלא אירה זאקס, שיצר את "אהבה היא מוזרה" המופתי, ובשל הנוכחות של איזבל הופר בתפקיד הראשי. אך למרבה הצער, הוא התגלה כדרמה פטפטנית ומשמימה. אכזבה נוספת היתה "!Oh Mercy", מותחן משטרה פרי עטו של הבמאי הצרפתי המוערך ארנו דפלשן. למרות הופעה מצוינת של ליה סיידו בתפקיד הראשי, הסרט המבטיח לא מצליח להתעלות מעל רמה של פרק בינוני בסדרת משטרה זניחה.
לעומת שני אלה, "The Whistlers" של הבמאי המהולל קורנליו פורומבויו ("שם תואר משטרה") לא איכזב. הוא סיפק תשובה חכמה ומהנה לשאלה איך היה נראה סרט רומני לו סטיבן סודרברג ביים אותו, ואיפשר לקולנוען המבריק לעסוק בדרך מקורית בנושא האהוב עליו - שפה. הפעם, זה נעשה דרך סיפורם של פושעים מן האיים הקנריים, שכדי להערים על המשטרה מתקשרים ביניהם באמצעות שריקות. רעיון מקורי, ביצוע מוצלח.
בזמן שנותר עד טקס חלוקת הפרסים, ארבעה סרטים נוספים יוצגו כאן בהקרנת בכורה עולמית במסגרת התחרות הרשמית. אף אחד מהם לא אמור להיות שוס גדול במיוחד, אך על כולם נדווח בתחילת השבוע הבא כתבת הסיכום של הפסטיבל. בינתיים, נאמר כי לקראת טקס חלוקת הפרסים בשבת, מסתמנים ארבעה פייבוריטים: "כאב ותהילה" של פדרו אלמודובר; "דיוקנה של אישה צעירה בלהבות" של סלין סיאמה הצרפתייה; "חיים נסתרים" של טרנס מאליק ו-"Parasite" עליו דיברנו בתחילת הסקירה הנוכחית. הבחירה היא כמובן לא אובייקטיבית, אלא תלויה בטעם של חבר השופטים המסוים, ובעיקר של העומד בראשו, אלחנדרו גונזלס איניאריטו ("בירדמן", "האיש שנולד מחדש"). מניסיון עבר, הדבר היחיד שאפשר להמר עליו זה שיהיו הפתעות.
עוד באותו נושא:
האם הסרט החדש של אלמודובר מדהים או משמים?
ריאיון שלנו עם הבמאי בונג ג'ון-הו
ריאיון שלנו עם האחים דארדן
