פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קשוב מאוד 38: עמיר לב באלבום שמציף את הלכלוך של החיים

      "נוגע בדרכון" הוא אלבום זרו?ת ועל איש שאין לו בית לחזור אליו - ולמרות המשקל הכבד שהוא נושא, מדובר ברוקנרול מצוין. וגם: האיחוד המשמח של קנאק/פופ. טור מוזיקה ישראלית

      עמיר לב - סרטון 2 (יח"צ)
      עמיר לב (צילום: דניאל צ'צ'יק)

      פלאסה קטלוניה, גרמניה, ניו יורק, אשדוד, תל אביב, מלון במיקום לא ידוע - בכל המקומות האלה נוגע עמיר לב באלבומו השישי "נוגע בדרכון". לכאורה אלבום מסע בין נקודות אקראיות כמעט. אבל השם של האלבום מעיד אחרת, על משהו עמוק יותר: "נוגע בדרכון" הוא אלבום של אדם שכמה לבית ולזהות, ויותר מכך - זה אלבום על זרו?ת, על איש שאין לו באמת בית לחזור אליו. הוא זר בארצו, בעירו, במפגש מחזור, בסצנות שמככבים בהן אנשים אחרים. אם להשתמש במילים של אביתר בנאי, "מוזר לכולם וזר לעצמי, בלי מקום בעולם" - זה זה.

      עמיר לב תמיד היה חסיד של עבודת גיטרות, והוא לא חורג מזה גם הפעם. בקולו המעושן מתמיד הוא ממשיך את מה שהתחיל עוד ב"ימים שחורים" - זה יותר דיבור קצבי או אנחות על גיטרה חשמלית, מהסוג שמזכיר את הדברים שעשה המאסטר של לב שהלך לעולמו לא מזמן - לו ריד. ההומוגניות הזאת - והיא כמעט מוחלטת אצל לב - מוכרת למי שמכיר את המוזיקה שלו, והיא לחלוטין לא קלה לעיכול (ובהרגשה שלי, היא לא תמיד הצליחה כל כך כמו כאן), ובכל זאת כדאי שלא לפסוח על האלבום הזה גם אם אתם לא מהמחלקה הזאת. קודם כל בגלל הקונספט, בגלל שהתלישות הזאת משתפת לכל כך הרבה אנשים, בגלל שכולנו באופן זה או אחר ילדים של מהגרים (והנה לכם, אחת התמות הכי מעניינת ברוק הישראלי של השנים האחרונות), אבל לא פחות חשוב - כי זה פאקינג רוקנרול מצוין, קלאסי, שמגובה בלהקה מצוינת, שכוללת נוסף ללב את רם אוריון, יונתן לויטל ונווה קורן. ברגעים המעולים שלהם יחד, הלכלוך של הגיטרות והלכלוך של החיים במילים של לב יוצרים יחד הרבה הרבה יופי

      למשל בשיר "סמי", מעין דו שיח (אמיתי או מדומיין? מי יודע וזה גם לא ממש משנה) עם המשורר סמי שלום שטרית, כותב לו לב (אחד הכותבים הכי נערצים במוזיקה הישראלית, תשאלו את ברי סחרוף) "איך אתה כותב את מה שאני מרגיש". למשל ב"חזי ורות" שעוסק במעומעם במזרח התיכון, ושהויולה של גליה חי משמיעה בו מעין אזעקה עולה ויורדת ומקפיאת דם, למשל ב"לאן עפים הברווזים", השיר היפה באלבום שמתרחש בסנטרל פארק, עם האדם המפורסם של הולדן קולפילד שגם דני סנדרסון כתב פעם בעקבותיו, שמזכיר גם שיר נושן של לב עצמו ("כבוי"), קורא בקול "אם הכל כתוב מראש חייב להיות לזה סימן", ומזכיר את הרצון המאוד מסוים הזה, להחיות לפעמים את השיר או הספר ההוא שהרגשנו פעם שכאילו נכתב עלינו.

      על המקרה המוזר של קנאק/פופ בשעת לילה

      האיחוד של קנאק/פופ - אותו סופר גרופ בדיעבד מאמצע שנות התשעים שמוציא עכשיו אונליין את האלבום שלא הוציא מעולם - הוא קודם כל משמח. כל הצלה של חומרים אבודים מהמחזור הזה היא מבורכת. קנאק/פופ הייתה אחד הניסיונות הבודדים לעשות בריטפופ בעברית, וזה נשמע כיפי מאוד ומוזר מאוד בה במידה. היא נמוגה לתוך השכחה למרות שרבים מחבריה המשיכו לפעול בכל מיני דרכים - שי נובלמן באלבומי הסולו שלו, ניצן חורש עם אלקטרה, רן לוי כמנחה בערוץ המוזיקה, כסולן ועם הגן האנוכי, רועי צ'יקי ארד כמוזיקאי, עיתונאי, משורר, אמן ועוד ויחד עם דביר וולק ב"פינג פונג" הזכורה בעיקר לשמצה ובועז גולדברג שהיום הוא מבקר המוזיקה של ישראל היום. קשה להסתכל אחורה ולקבוע אם היה איזה חותם ללהקה הזאת, יותר מאינספור להקות אחרות שהסתובבו שם באותה התקופה. לכשעצמי אני סבור שכנראה שלא הייתה לה המון השפעה: להוציא את קרח 9 שפעלה פחות או יותר במקביל או מעט אחר כך לא היו עוד להקות שנשמעו בסגנון דומה, מה גם שלנעם רותם וחבורתו היה סגנון מאוד אופייני משלהם. אולי זה היה ניסיון אבוד מראש. אבל כאמור קשה לקבוע וזה גם לא כל כך משנה בסופו של דבר: כרגע קנאק/פופ היא אנקדוטה נחמדה מהניינטיז, נקודת מוצא משועשעת בקריירה של מוזיקאים מרתקים, והוצאה חדשה/מחודשת משמחת במיוחד. תוכלו לפשוט בעצמכם בהופעה החד-פעמית שחבריה ייתנו בפסאז' בתל אביב ביום שישי הקרוב בשעה 21:00.

      להאזנה לאלבום של קנאק/פופ, "המהפכה המעניינת האחרונה" במלואו

      שיר אחד בשבוע

      יש אמנם עוד כמה חודשים עד מועד הציון הרשמי ביוני, אבל הפזמונאית שמרית אור ("אולי עוד קיץ", "צרות טובות", "אם יש לך שמש", "תני לי יד", "נסיך החלומות [ולנטינו]", "מה הפרח" ועוד ועוד) תקיים ביום שבת הקרוב בבית היוצר בנמל תל אביב יחד עם רמי הראל מופע מיוחד לרגל 100 שנים להולדתו של אביה, המשורר יעקב אורלנד, מי שאחראי יחד עם המלחין מרדכי זעירא לכמה מהקלאסיקות הגדולות של הזמר העברי בין שנות השלושים לשנות השישים, ובהן: "היו לילות", "שני שושנים", "מיהו המיילל ברוח", "הטנדר נוסע", "שלכת (עמוק עמוק העצב בעיניים)" ועוד רבים. כמחווה, נשתף כאן את "אני נושא עמי" שכתב, אחד השירים העבריים היפים מכולם, שמוכר בלחן של דוד זהבי ובביצוע של שלמה ארצי. כמה יפה: "ב??ח?ל?ו?נ?י ק?מ?לו? כ??ב?ר ש?ו?ש??נ??י ה?נ??ח?ם, ב??ח?ל?ו?נ?י נ?ס?ת??ם ח?זו?ן ה?מ??ר?ח?ב?ים, ר?ק ה?ר?חו?בו?ת עו?ד מ?ח?י??כ?ים ב??מ?לו?א ה?ר?ח?ב, א?ל כ??ל א?ש??נ?ב מ?צ??ת ב??או?ר ה?ע?ר?ב?ים. ב?ו?א?י נ?צ?א ש?ו?ב ל?חו?צו?ת או?ת?ם ה?ל?כ?נו?, א?ל ס?פ?ס?ל?י ה?א?הו?ב?ים ב??ג?ן ה?ע?יר. או?ל?י נ?פ?ג??ש? עו?ד ב??פ??נ?ים א?ש??ר ש??כ?ח?נו?, או?ל?י נ?ש??מ?ע עו?ד מ?ח?ד?ש? או?תו? ה?ש???יר".