יהודה פוליקר - "מוזיאון החלומות"
קשה לחשוב על אמן ישראלי שעבר שינוי דרסטי כל כך בהרגלי העבודה המוזיקליים שלו מאשר יהודה פוליקר: אחרי כמעט עשור ללא חומר מקורי הוא הוציא ארבעה אלבומי סולו בארבע שנים, נפרד משותפו ליצירה יעקב גלעד והחל לכתוב בעצמו, ועסוק גם בלהפיק לאחרים (ירדנה ארזי, צרויה להב). מה גם, שכמו שהוא רוצה להוציא, העגל ממש רוצה לינוק - הרדיו מפרגן, הקהל רוכש כרטיסים, ובגיל 63 פוליקר הוא אחד הבודדים מבני דורו במוזיקה הישראלית שעדיין רלוונטיים כאמנים לגיטימיים ורלוונטיים בפס-קול ולא בתור געגוע רחוק. אמנם, מדובר באמן עם רקורד של נפיל: מנהיג להקה מצליחה, אינספור להיטים, בהם אחד השירים הכי טובים של השנים האחרונות ("קצר פה כל כל האביב"), אלבומי מופת (בהם מי שהוכתר כאלבום הישראלי הגדול בכל הזמנים - "אפק ואבק"), שיתופי פעולה עם אריק איינשטיין, שלמה ארצי, מאיר אריאל, גידי גוב, יוסי בנאי, ריקי גל ואחרים.
אחת התוצאות של שינוי ההרגלים הזה היא דווקא פחות חיובית: יש איזה תחושה שפוליקר פועל ללא מסננים, ומוציא תחת ידו כל מה שרק אפשר. במקום לברור את הטובים ביותר לאלבום מופתי פעם בכמה שנים, פתאום האלבומים מלאים בפילרים. דווקא בגלל מי שהוא, אלבומים של פוליקר מודדים ביצירות מופת - לא במבחנים אחרים. השאלה שעומדת סביב אלבומו החדש "מוזיאון החלומות", היא האם הוא הצליח להוציא תחת ידו אלבום ייחודי, או שנישאר ביד רק עם הזכרונות. חשוב להדגיש ש"מוזיאון החלומות" הוא בשום אופן לא פרויקט עצלני ואפילו להיפך: הוא בא לעבוד ואפילו בהילוך גבוה. רובם של 13 השירים באלבום (כ-50 דקות) מהירים וקצביים, ובגישה שלו הוא כנראה הרוקי ביותר מבין האלבומים המאוחרים שלו. מנגד הוא הומוגני נורא. פוליקר הוא גיטריסט מצוין ונגן בוזוקי מעולה, ומשלב בין השניים נפלא - אבל מהאזור הבטוח המוזיקלי שלו הוא לא זז מילימטר: בית-פזמון-בית-פזמון-סי פארט-סיום דרמטי והביתה. זה עבד נהדר ב"הילד שבך" וזה עובד טוב גם כאן, אבל מבאס כשזה חוזר על עצמו שוב ושוב. פוליקר הלחין את כל השירים והפיק את האלבום יחד רונן הלל, ואולי חבל שהוא לא שיתף פעולה עם יותר אמנים מגוונים בתהליך, ולו בשביל הגיוון.
דווקא ככותב פוליקר עושה כאן צעד משמעותי: הוא אחראי כמעט לכל המילים באלבום - להוציא שיר של החברה הוותיקה צרויה להב, לחן חדש ומעט מאכזב ל"שחמט" של חנוך, ושיר בונוס שכתב יחד עם שימי קדוש שעוד נחזור אליו. אבל לא די בכך, אלא שאת "מוזיאון החלומות" אפשר לשמוע בתור סוג של אלבום קונספט, מעין סיפור אוטוביוגרפי כרונולוגי שכולל את כל התחנות כפי שכבר שמענו - מהילדות להורים ניצולי שואה ותחושת הבדידות ("טבע מתחלף", "טרזן"), ההתבגרות, הגמגום, הביישנות וגילוי הזהות ("סינדרלו", "כמעט כבר נוגע"), תחילת ההצלחה ("רוקנרול" המוצלח במיוחד), המוות של האחיין ב"שחמט", וההתפרקות של הקשרים בשני השירים הטובים של אלבום, השקטים דווקא - "עוד קצת" ו"אושר שנשבר". בין אם זה אמנם כתוב על עצמו ובין אם לאו, הנושאים שעולים בשירים שוב ושוב - חומות ההגנה, הפחדים, המחסומים האישיים - מעידים ש"מוזיאון החלומות" הוא שיא בתהליך הטיפול הפרטי של פוליקר עם עצמו. אחרי שנגד בשירים היווניים ושר יחד עם אבא ג'קו, הוא חוזר כאן לגרש שדים אחרונים (או לא אחרונים, נחכה ונגלה באלבום הבא).
וכמובן ישנו עניין החלומות, שעליו מרמז השם. אז יותר מש"מוזיאון החלומות" מציג ממצאים מחלומות המחבר, האלבום גם מתחיל ומסתיים בשירים על חלומות ממש. זאת לא רק מסגרת יפה וכללית, אלא גם מנוע יצירתי. זה לא מקרה שהשיר המעניין באלבום הוא "חלום בתוך חלום" הסוגר, שבע דקות של רוק מאזור הדמדומים, שת'כלס נשמע כמו הקטע שבשבילו פוליקר עשה את שאר האלבום. אולי זאת החיבה העתיקה שלו לפינק פלויד (מיטיבי לכת יוכלו למצוא ברשת איזו גרסה של בנזין ל-"Another Brake in the Wall" מעיר הנוער או משהו), או סתם היכולת שלו להתעלות בשירים שנוגעים במצמרר, אבל בשיר הזה מוכיח פוליקר את כל מה שאפשר היה לחשוד במהלך ההאזנה לשאר האלבום - כוחו עדיין במותניו והוא יכול לשוב ולהפתיע. למי שזה לא מספיק ממתין "מאז שעזבת", שיר הצדעה קטן ונחמד לאריק איינשטיין, כולל "יאסו אריק, עיניים שלנו". לא סוגה עלית, אבל עדיין לוקח בהליכה שיר כמו "הנאיבי האחרון".
רועי פרייליך - "מעלה עשן"
לרועי פרייליך - עוד אמן שיצא לדרך חדשה באלבום סולו ראשון - יש קייס לא רע לטעון למעמד העתיד של הרוק הישראלי: יש לו שני אלבומים מוערכים עם להקת נערות ריינס עם המנוני אינדי ברדיו ("יום ראשון", "הילוך איטי"), סטייל יוצא דופן, קול משונה במיוחד וחיבה כמעט זהה בעוצמתה לפוסט-פאנק ולדיסקו. עכשיו הוא מנסה לבדו לקחת את ההצלחה היחסית של נערות ריינס ולהגיע לקהלים רחבים יותר. את "מעלה עשן" (שם עצום לאלבום) עשה פרייליך יחד עם המפיק אביחי טוכמן, מי שהבריק בשנים האחרונות בעבודה עם נעם רותם, והאג'נדה של השניים ברורה: הם באים לדרוש בחזרה את מקומו של הרוקנרול הרקיד, הקצבי, האנרגטי. זה אזור הפקר שננטש כמעט לגמרי מתוך האמונה שהישראלים אוהבים בלדות יותר מאשר את אמא שלהם, ו"מעלה עשן" מסתער עליו במופגן. יש לפרייליך כישרון מוכח - ונדיר מאין כמותו ברוק השוליים הישראלי - בכתיבת המנונים. הוא אינטליגנטי וכריזמטי, לא מתנשא ויודע מה הוא רוצה, וככה - השמיים הם הגבול.
בתור מי שהתקשה עם נערות ריינס, שבעיניי היתה להקה שלא מיצתה תשיעית מהפוטנציאל שלה, לא מספיק מהודקת ובטח לא מספיק מדוייקת (גם בשירה של פרייליך הסולן), התחושה היא שיש "במעלה עשן" עליית מדרגה משמעותית, בוודאי מבחינת השירה שהרבה יותר נקייה, אבל גם מבחינת התחכום המוזיקלי. הרוקנ'רול הבסיסי יחסית פינה את מקומו למשהו עשיר ומתקשר יותר, על הרצף שבין הרכבים כמו "The Gossip" ללהקת הקליק (ובכלל, יש מעט גרסאות כיסוי שהייתי רוצה לשמוע כמו גרסה אפשרית של פרייליך ל"כל האמת").
יש כאן כמה קטעים מוצלחים: "סערה חשמלית" נדבק מיד, "את יכולה לבוא איתנו" עושה חשק לקפוץ ו"הלבן" (עם רונה קינן בקולות) משובח, אבל לפרייליך יש גם כמה בעיות בדרך לחלום שלו. הקול שלו - שהוא לגמרי טעם נרכש - אמנם השתפר, אבל הוא עדיין מזייף לפעמים. לא פחות בעייתית הכתיבה שלו, שרוב הזמן היא לא מרשימה במיוחד ("זוזי הצידה ליאור, עשית לי לילה שחור"). הוא חורז מצוין אבל כל שורה טובה באמת מרגישה כמו הבלחה בטקסטים שלא רוצים להתעלות או להגיד משהו משמעותי על משהו מעבר לגוד טיים פשוט וטוב. הבעיה השלישית היא שהשירים דומים לעצמם יותר מדי, ובאלבום קצר (תשעה שירים, כחצי שעה) זה בולט עוד יותר. אם מתעלמים מהאלמנטים האלה, ומתייחסים ל"מעלה עשן" כאל כיף טהור, "מעלה עשן" הוא אלבום לא רע בכלל, ובמטרה שעומדת לפני כל אלבום - לשכנע את המאזין שהוא חייב להגיע להופעה - הוא מצליח בגדול. שווה לתת לזה צ'אנס.
שיר אחד בשבוע
המדור מאחל חג שמח לכל מי שרואה את עצמו או עצמה כאילו הם יצאו ממצרים, ומזכיר שכמו שברי כתב: כולנו עבדים, כולנו מכורים, וגם אנחנו תלויים עם פתקי החלפה.