פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קשוב מאוד 43: האלבום החיוור של אייל גולן

      לאחר שני אלבומים מוצלחים, אייל גולן חוזר עם "ימים יגידו", אלבום מבולבל אשר מלא בחוסר טקט ובבחירות מעוררות תמיהות. טור המוזיקה של נדב מנוחין

      אייל גולן - "ימים יגידו"

      בהתחשב בנסיבות, כתיבה על האלבום החדש של אייל גולן, "ימים יגידו", היא מתסכלת מאוד. להתחמק מכל הפרשות - אי אפשר. קטלת - רקדת על הדם. פרגנת - איך אפשר לפרגן בלב שלם לאדם שנקשר באירועים כאלה. למי יש חשק להאזין ליצירה כזו עכשיו? מי יכול לכאוב ולרקוד עם שיריו? ואולי זה בכלל לא משנה דבר: האלבום נמכר היטב, וקהל המעריצים האוהב, הנאמן - וצריך לומר גם העצום בהיקפו - של גולן בוודאי יתמוך בדעה שצריך להפריד בין אמן ובין חייו הפרטיים, אחרת מה נעשה עם שמוליק קראוס וזוהר ארגוב וכן הלאה וכן הלאה ועוד פעם אריאל זילבר ועוד פעם אחינועם ניני. הקהל הישראלי בדרך כלל סולח ושוכח ושם את הכל בצד כשהוא מאזין, בטח כשמדובר באחד הזמרים האהובים ביותר בישראל.

      אני לא מוצא טעם לנהל את הוויכוח המתיש הזה כל כמה חודשים מחדש, אז בשני משפטים קצרים: אני מאמין במין פשרה בנושא הזה, מה שנקרא לשכוח אבל לא לזנוח. קראוס - נייר הלקמוס הנצחי שלנו כנראה בסוגיה הזו - כתב כמה מהמנגינות הכי יפות שיש לנו, והיה גם איש אלים. הדברים האלה דרים יחד, ולעולם יוזכרו בנשימה אחת. אדגיש למען הסר ספק: בעוד התיק נגד גולן נסגר מחוסר ראיות, מקורביו עודם מואשמים במעשים חמורים מאוד. גם אם "הזמר המפורסם" נקי, יש סביבו צחנה איומה.

      אבל זה בטווח של המורשת, של המאקרו (כשמדובר באמנים בסדר הגודל של אייל גולן, יש חשיבות עצומה למבט מלמעלה). איך מתמודדים עם "ימים יגידו" (מדהים כמה שמתחשק לזמזם בהמשך למילים הללו את משחק המונופול של אלון אולארצ'יק, גם כן סוג של "משחק חברה")? השאלה היא אולי הפוכה: איך אייל גולן מתמודד בעצמו עם הפרשה הזו באמצעות האלבום החדש? יש אלבומי מופת שנכתבים אחרי משברים אישיים ובעקבותיהם (ושוב אפשר לחזור ל"מדינת ישראל נגד קראוז שמואל"), אבל "ימים יגידו" אינו כזה. אין בו אפילו רמז לאירועי השנה האחרונה, רק מעקפים. אבל יש דברים שגם אם הם לא נאמרים, אפשר להרגיש. ואם יש משהו שמורגש יותר מכל ב"ימים יגידו", זה שמדובר באלבום שחתום עליו אמן שנתון במצב של לחץ.

      הכל כאן מצביע על "עסקים כרגיל" שממש לא כרגיל. כל זעקת "תרימו", כל קריאת "יאסו", כל זעקת שמחה, שירים על המשפחה, על האישה שהלכה - הכל חיוור, חסר ביטחון אפילו, מצד מי שישראל הייתה מונחת לרגליו. גולן יורה לכל הכיוונים בתמהיל מפוזר: בבלדות רוק, בלהיטי מועדונים, בפופ רך במיוחד. זה מריח ממאמץ אדיר להיראות אחרת, ובמיוחד כאשר מרוב בהלה חוש הביקורת העצמית של אמן בקיא, מסודר ומדוקדק בדרך כלל - נגוז לחלוטין, מה שמתבטא באופן אומלל למדי בשורות שלא היו צריכות להופיע באלבום של מי שרק עתה הוזכר בנסיבות מפוקפקות: "תשאלי בכל העיר - יש לי לב זהב" או "מי החזק בינינו, ומי מרוסק" או "ואם האהבה היא הפשע המושלם, אז אני הוא הפושע מכולם" (אלוהים ישמור), או "אני גבר של אישה אחת" (אין גבולות? טיפת טקט? אפילו לא קצת?). אם יש כישלון ב"ימים יגידו" - זה בתחושה הזאת, שמשהו התבלבל במכונה המשומנת למכביר.

      "ימים יגידו" מגיע לאחר התחייה הגדולה בקריירה של גולן, בכמה מהשנים המוצלחות ביותר בקריירה שלו, ובמיוחד שני האלבומים האחרונים שלו - "נגעת לי בלב" (ששיר הנושא המופלא שלו הוא, בעיני החתום מעלה, כנראה השיר הטוב בכל הרפרטואר של גולן) ו"הלב על השולחן" (שאף נבחר לאחד מאלבומי השנה של וואלה! תרבות). באלבומים האלה גולן חש עצמו נינוח מתמיד, בטוח בעצמו ובמצפון המוזיקלי שלו, העז לראשונה לכתוב ולהלחין וגם להגיע למחוזות שנמנע מהם בדרך כלל. המגמה הזאת נבלמה כמעט לחלוטין ב"ימים יגידו". באחת השנים הכי קשות של המוזיקה המזרחית ב-15 השנה האחרונות, כמעט ללא אלבומים משמעותיים, כמעט ללא להיטים גדולים, וכמעט ללא אמנים חדשים שעולים, החיוורון של "ימים יגידו" בולט עוד עשרות מונים.

      כשלעצמו (וכבר אמרנו, אין כאן שום "כשלעצמו"), "ימים יגידו" אינו אלבום נורא. הוא אמנם ארוך מדי (15 שירים), אבל אייל גולן - ויסכימו גם כל מקטרגיו, כלומר אלה שאינם מגיעים עם אנטי מראש לכל דבר שקשור בו בז'אנר בו הוא פועל - הוא עדיין זמר ענק בעל יכולות יוצאות דופן, וזה בלשון המעטה והוא עדיין מוקף בצוות מעולה. כשהוא לא מביך את עצמו בדוגמאות שצוינו למעלה, יש לו גם כמה שירים טובים, רובם במסגרת שירים שכמו נכתבו על גרושתו ואם ילדיו: "אני מקווה" הפותח, שיר הנושא המוצלח שמראה ניצוצות של גולן במיטבו, "ואולי ביום יפה" החינני, ו"צללים של דמותה" המלודרמטי.

      ויש עוד שיר ששווה להזכיר, זה שיצא בעיצומה של כל הפרשה - "מתפלל" שכתב והלחין פאר טסי. ל-"מתפלל" יש טקסט בעייתי, אבל יש בו כמה מילות מפתח של חשבון נפש: "אני מתפרק, מתרסק מכל מה שהיה". השיר הזה יכול להוות בשביל גולן תחילת הדרך לגאולה אם ישכיל להשתמש בו בחוכמה, ויואיל להקדיש אותו הופעה אחרי הופעה למי שנפגע באותם אירועים. בחוברת האלבום מודה גולן לבורא עולם, והוא בוודאי מכיר את המשפט על המקום שבו עומדים בעלי תשובה. אני מת להאמין שבאמת קשה לו עם כל מה שהיה, שהוא באמת מתחרט בכל לבו ושחשוב לו להוכיח את זה ולהיות מודל בשביל אלפי נערים ונערות שמעריצים אותו. הנה הזדמנות בשבילו להראות זאת.

      בשבוע שעבר צוין עשור למותה של צילה דגן, אחד הקולות הגדולים שצמחו בישראל, שנפטרה ממש בטרם עת. דגן, אחת מבנות תור הזהב של הלהקות הצבאיות בסוף שנות ה-60 (היא למשל שרה את "חורשת האקליפטוס" של נעמי שמר, והצטרפה גם ללהקת פיקוד דיזנגוף), שרה הרבה שירי משוררים (בעיקר לאה גולדברג) והרבה שירים מתורגמים - מיידיש (של איציק מענגר), מאנגלית (שירים רבים של קרול קינג וגם גרסת כיסוי עברית ל"Old and Wise" של האלן פרסונס פרוג'קט, ההקלטה האחרונה שלה), מצרפתית (של ז'אק פרוור) וגם שירים בלקניים וברזילאים (היא השתתפה ב"ארץ טרופית יפה"). בראשית דרכה הלחין עבורה ידידה דני ליטני עוד לפני שחשב שיתחיל בעצמו בקריירה כזמר. המפורסם שבהם הוא כנראה "ולא היה בינינו אלא זוהר".

      ומה אתם חשבתם על האלבום החדש של אייל גולן? ספרו לנו בפייסבוק