אז למה לאמני ישראל פוליטיקה עכשיו?

    כשאנשים הספידו בימים האחרונים את הוריקן הם בעצם הספידו את בוב דילן ואת הזמנים בהם האמנים נאבקו כדי לשנות את העולם. ובישראל? יוק

    נדב מנוחין
    רובן "הוריקן" קרטר (צילום: AP)

    כשכל האנשים שיתפו את "הוריקן" של בוב דילן בימים האחרונים, אחרי שנודע דבר מותו של המתאגרף רובין קרטר, זה לא היה כי כולם פתאום היו גיקים של תולדות האיגרוף. זה גם לא היה - ברוב המקרים - כדי להביע הזדהות עם הסיפור המדהים של קרטר, מלחמתו בגזענות ומאבקו למען אסירים שנשפטו בעוול. זה בוודאי לא היה משום שמת גיבור תרבות ששינה את הווייתם. לא. כשאנשים הספידו את הוריקן הם בעצם הספידו את דילן.

    מה זאת אומרת להספיד את דילן? צימרמן עדיין חי! ממשיך להקליט אלבומים, ממשיך להופיע וכל זה, אבל הגעגוע אליו הוא מאוד מסוים: געגוע לאיש שהאמין ביכולת שלו לשנות את העולם עם המוזיקה - והצליח בזה כמה פעמים. כשהוביל את הקשר בין אמני הפולק לתנועה לזכויות האזרח ושר למרטין לותר קינג, כשזרק את הגיטרה האקוסטית ו"התחשמל" בפסטיבל ההוא בניופורט, ואז עם "הוריקן". דילן תיעב בסופו של דבר כינויים כמו "קולו של הדור", אבל מעולם לא חשש להביע עמדה בשיא ההצלחה או בשפל שלה.

    עוד בוואלה!

    בשל ביקוש גובר לטיפול בכאבים: בי-קיור לייזר במבצע מיוחד

    לכתבה המלאה
    גם ממנה לא תבוא הישועה (צילום: ספלאש)

    נכון, אנחנו מתגעגעים להוריקן גם כי אנחנו מתגעגעים לסיקסטיז ולסבנטיז וכל מה שהעידנים האלה מסמלים, מילדי פרחים ודיוויד בואי ועד לסנדק למלאכי הגיהנום על ההארלי דיווידסון שלהם, אבל זה ממש לא העניין כאן. "הוריקן", שהעלה מודעות ושינה את דעת הקהל בנוגע לסוגיה בוערת, הוא שריד לעידן שבו למוזיקאים (מסוימים מאוד) היה תפקיד חברתי ואחריות חברתית, חזון, אומץ לייצג ולהביע, להתנגד. עם כל הכבוד לכתיבה הענקית של דילן וליכולות שלו כמוזיקאי - זה מה שהפך אותו - ובמידה מסוימת, גם את ג'ון לנון - מאמנים פופולריים, אהובים, שחתומים על יצירות מופת משפיעות, לאנשים ששינו את המאה העשרים בדמותם וביצירתם.

    אם מסתכלים על הדעיכה של הרוק כז'אנר מוביל בפרט ועל ההרגשה שאין כבר יותר "מוזיקה חשובה" או המנונים-של-דור, בדרך כלל מתייחסים לטכנולוגיה ולדפוסי הצריכה המשתנים אבל שוכחים תמיד את העניין הזה: בניגוד מוחלט לכוכבי קולנוע שמקדמים השכם והערב על המסך ומחוצה לו אג'נדות שונות ומשונות, מוזיקאים - כתופעה עולמית - מרגישים פחות ופחות נוח להביע עמדה ומעדיפים "להתרכז במוזיקה שלהם" או בבלינג זה או אחר. כשהם כן עושים זאת, זה תמיד משהו רחוק ולא מאיים (אז שר ביטלה את ההגעה שלה לאולימפיאדה בסוצ'י, מי ישמע, ובכלל מתי שר הייתה רלוונטית בפעם האחרונה?) ולמרות ההרגשה שכל עולם המוזיקה מחרים ופוליטי כשזה נוגע אלינו - זה בעיקר מיעוט אמנים אקטיבי ורוב שנכנע ללחצים כי לא נעים לו להיראות רע.

    וואו, חיילים הם ילדים שהפכו לקורבנות מלחמה

    ובישראל הכל פוליטי והכל חברתי, תמיד. וגם אם בשנתיים האחרונות, מאז 2011, יש עלייה מרשימה ביצירה פוליטית - היא כמעט תמיד פרינג'ית ובשוליים. משמאל "עניין של הרגל" עורר כל כך הרבה זעם כי הוא היה חריג ונדיר בנוף עד כדי כך ופחות בגלל המסרים הלא-עד-כדי-כך חריפים שלו (וואו, חיילים הם בעצם ילדים שבנסיבות הפכו גם הם לקורבנות של מלחמה. איזו חתרנות), ואפילו אביב גפן הפסיק לכתוב שירים על שלום. מימין, זילבר ובניון אמנם מביעים את דעתם באומץ, אבל לעתים רחוקות יוצא מזה שיר ראוי. בהתנתקות, במלחמות האחרונות, בתהליך השלום המקרטע - האמנים שלנו בדרך כלל מסתפקים בלחתום על עצומות.

    אפילו בקיץ ההוא אמנים רבים, אמיצים לשעבר כמו אהוד בנאי ושלום חנוך, היססו לפני שהביעו הזדהות עם המחאה. אהוד בנאי ושלום חנוך היו פעם הדילנים שלנו. הם שרו באומץ נגד מלחמת לבנון, נגד אפליה וגזענות, נגד המצב הכלכלי-חברתי. חנוך עדיין מחכה למשיח, בנאי לא אמר משהו חד משמעי כבר שנים בכמעט אף נושא. אפשר להמשיך: סחרוף, פוליקר, יהודית רביץ, אביתר בנאי, אייל גולן, מירי מסיקה, אברהם טל ונחתום בדודו טסה, אולי המוזיקאי הרלוונטי והמעניין ביותר במיינסטרים הישראלי, שאמר בראיון למוסף "שבעה לילות": "אם יקום פוליטיקאי שיגיד שהמצע שלו הוא שאין לו מצע - יש לו את הקול שלי". המוזיקאים שלנו ויתרו על הזכות להיות קול של דור, ולכן ויתרו על מקומם כדמויות חברתיות 11משפיעות, על תפקידם כקוראים בשער העיר, ועל המורשת שהותירו להם קודמיהם האמנים בהיסטוריה. וזהו באמת הסיפור על "הוריקן".

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully