פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קשוב מאוד 44: דודו טסה לא מצליח לפרוץ את המחסום האחרון

      דודו טסה הוא אמן מיינסטרים מעניין במיוחד, אך מה מונע את התייצבותו בשורת הגדולים באמת? וגם, ציפינו ליותר מגלעד כהנא ותמיר מוסקט. טור המוזיקה של נדב מנוחין

      דודו טסה - לשים ת'ראש (יח"צ)
      מתי יעמוד בשורה של הגדולים באמת? דודו טסה (ספק: יח"צ)

      דודו טסה - "עיר ובהלות"

      "ו?א?נ?י יו?ד?ע? כ??י ב??ד?מ?מ?ה א?נ?י כ?ו?ת?ב ו?ב?ד?מ?מ?ה נ?מ?ח?ק. א?ב?ל מ?כ?ר?ח א?ד?ם ל?ה?ש??א?יר א?ח?ר?יו ס?ימ?נ?י מ?א?ב?ק" (מתוך "עיר ובהלות" מאת אלי אליהו).

      איזו זעקה גדולה יש בשורה הזאת, אבל דודו טסה שר אותה בשלווה, כמעט בהשלמה. אולי זה מפני שהוא מרגיש בו כבר בבית. ואמנם, "עיר ובהלות", האלבום החדש של טסה שהשורה הזו לקוחה משיר הנושא שלו, מתרחש במובן מסוים במגרש הביתי שבו שוחקו האלבומים האחרונים שלו: הניכור של אדם ועיר, גבר ואשה, מזרח ומערב, בלילה - וכל החרדות שסביב הצירוף הזה. טסה מרגיש נוח בפקעת המתחים הזאת, משוטט בה כבשלו, מאוהב עד עמקי נשמתו בפחד ליפול, ויותר מזה - במאבק בנפילה.

      כולם מפחדים ליפול. כולם מפחדים שלא יהיה אף אחד שירים אותם. טסה הפך את הפחד הזה למנוע היצירתי הכי גדול שלו, אבל גם לעקב אכילס: הוא בטח לא נופל ב"עיר ובהלות", שהוא, ככלות הכל, אלבום מצוין; אבל הוא לא מצליח לפרוץ את המחסום האחרון שלו, זה שאחריו יעמוד סוף סוף בשורה של הגדולים באמת. המשך הטיפוס נמנע ממנו בינתיים בגלל המחסום הזה.

      טסה, לטעמי, הוא אמן המיינסטרים הישראלי הכי מעניין בשטח. הבחירות שלו מעולות, העולמות המוזיקליים שלו מרתקים, והוא רק הולך ומרחיב אותם. השילוב הנועז שלו בין מוזיקה מזרחית לרוק כבד הוא אחת הבשורות הכי מרתקות שיצאו מכאן בשנים האחרונות, והמעבר בין השניים הפך לסימן ההיכר שלו. נקודת החולשה שלו הייתה בתור כותב, ובצעד חכם ב-"עיר ובלהות" הוא נעזר בחבורה מרשימה מאוד: המשורר אלי אליהו (שעזר לטסה לכתוב גם את "יש בינינו בית"), האבא הרוחני מיכה שטרית וכותב חכם כמו יהלי סובול.

      בסך הכל, התוצאה מרשימה. כמעט כל הקטעים הבודדים כאן עומדים בפני עצמם בתור שירים טובים. מהקטע האינסטרומנטלי היפהפה הפותח "לזכרה של גאיה", דרך הסינגלים "לשים תראש" על התפרצויות הסאונד המעולות שלו ו-"גרמניה" הדרמטי, ועד ל-"חשש לשטפונות" המתכרבל בשמיכה ו"הבן של אבא שלי" עם הכאב העצוב והיפה. בכולם יש אינטימיות, בכולם עולם כאוטי ששום דבר לא יציב בו. עיר ובהלות. חלום ובלהות.

      כולם טובים, אבל למשך רוב "עיר ובהלות" אין קתרזיס, אין שלם שגדול מסך חלקיו, ובמובן הזה לפחות מדובר באלבום שחלש יותר מ"סחרחורת". בעיקר, עדיין אין כאן המנון גדול. שיר שיגדיר מחדש את המקום של טסה במוזיקה הישראלית כאמן מוביל וכמודל. הראיון המבאס במיוחד שלו לשבעה לילות לפני כמה שבועות רק מחזק את התהייה האם זו אחריות שהוא בכלל מחפש. בסוף האלבום מגיע שיר אחד שלרגע סותם את הפה לכל התהיות האלה ביופי שלו, "בכינו טעינו" עם התזמורת האנדלוסית אשקלון. זה שיר עם תנופה של אמן גדול, של מנהיג. עוד מאלה. עוד ועוד.

      לא כוחות

      הדבר המשמח ביותר שיצא מכיוונו של גלעד כהנא בזמן האחרון הייתה ההודעה של ג'ירפות על תחילת העבודה על אלבום חדש, חמישי. ג'ירפות באלבומים האחרונים שלה מסמנת להקה שלומדת, מתפתחת ומפתיעה, ועושה גם הרבה מוזיקה טובה - לרבות "צריך לסגור הכל", האלבום האחרון והמעניין שלהם. כהנא, המנהיג הבלתי מעורער, הכותב העיקרי והסולן הכריזמטי לא נח על שמריו: כשהוא לא נואם על יאיר לפיד בהופעה של הלהקה האם הוא מפרסם שירה, וגם יוצר פרוייקטים לבדו. אחרי "The Walking Man" על שני אלבומיו הוא חובר למפיק המוזיקלי תמיר מוסקט (חווה אלברשטיין, בלקן ביט בוקס, אפרת גוש, אסף אבידן, הבילויים, שלומי שבן ועוד ועוד), כרגע האיש הכי נכון ומעניין בין המפיקים המוזיקליים הישראלים, ויחד הם "לא כוחות".

      מה זאת אומרת "לא כוחות"? על עטיפת חוברת האלבום כהנא ומוסקט מרימים אגרופים חשופים נגד מפלצת ענקית עם סיגר בפה וסימנים של דולרים בעיניים, מלחמה חסרת סיכוי (וכביכול ממשיכה את הקו של "צריך לסגור הכל" שהתכתב עם מחאת קיץ 2011, ושל "Political Fuck" של ה-BBB שהוקדש לאביב הערבי). אבל אל תטעו, המלחמה הזאת היא רק פוזה ניהיליסטית: לחברי "לא כוחות" אין כוח לחפור לכם עם המסרים שהם כביכול מייצגים ומעדיפים את שלטון הקצב על התוכן. אמנם בישראל מספיק להזכיר את המילה מריחואנה בשביל להיחשב מינימום אנרכיסט נגד הגדר, אבל זאת בדיחה עצובה בפני עצמה. בסיכומו של יום, זה פרויקט פופ יומרני. יש לי חברים שלא יכולים להשתחרר מהנאומים והבדיחות של כהנא, אני לא יכול להתנתק מהתחושה שהפעם הבדיחה היא בעיקר על חשבוננו.

      חייבים להעריך את הנכונות של כהנא ומוסקט לרתום את כשרונם למען הפופ הישראלי, ואת הנכונות שלהם להתפרע: מוסקט ממש משתולל עם הפטיפונים ומביא לכאן צלילים שבדרך כלל לא שייכים לכאן, ממוזיקה ספרדית וערבית ורוסית וכל מיני אחרים. אבל על מעט השירים המעולים שיש כאן - בעיקר המנוני ההשתכרות המצוינים "בוקר רע" ו-"La Cerveca" - רוב הזמן הפעלולים של מוסקט והטקסט הכאילו-מתוחכם-אבל-בעצם-לא של כהנא בעיקר מעייפים ומטרחנים, ובמקרה הרע ממש סרי טעם (כמו ב"אני לא מאושר" הפותח).

      באחד השירים, "להתבונן בך", כהנא שר שהוא יכול להקיף את העולם, לעשות מיליון ראשון ולכתוב פזמון מושלם, "אבל מאדאם אני מעדיף להתבונן בך". זה וידוי מפעים, כי כהנא הוא באמת כותב מוכשר, אבל הוא מעדיף להתעסק בשטויות. זה לא שפופ חייב להתעסק ברומו של עולם, ממש לא. פופ צריך להזיז, לשמח, להיות מהנה. להיות דוגרי בלי לדבר גבוהה גבוהה, ולהשתדל לא לדבר נמוכה נמוכה. אבל לפופ הישראלי מגיע יותר טוב מ"את לא מבינה מה זה להיות זכר / כל יום מחכה שיבוא מחר".

      שיר אחד בשבוע

      הוא כיכב כאן רק לפני כמה שבועות, ולשבוע שבין יום השואה ליום הזיכרון אין שורה טובה יותר מ"כמה זמן נצעד מבאבי יאר לבאב אל וואד". זה מקפל בתוכו הרבה יותר חרדות ממה שנדמה במבט ראשון, ונעם רותם - מי כמוהו במחלקת האובדנים והימים העצובים. תמיד תמיד זו אש ידידותית.

      עוד ביקורות על מוזיקה ישראלית? לחצו כאן וקראו את "קשוב מאוד"