חגיגות העשרים לבריטפופ הגיעו לשיאן לפני כשבועיים, עת ערך הבי.בי.סי משאל מיוחד בסופו נבחר "Common People" של פאלפ כשיר הגדול בתולדות הרגע המוזיקלי הזה. כך, ביססה הלהקה בהנהגת ג'ארוויס קוקר את מעמדה בצמרת הפנתיאון של המוזיקה הבריטית. אומרים כי אם שניים רבים, אז השלישי לוקח, וזה מה שקרה גם הפעם: בזמנו, הזרם שפרץ בשנות התשעים עמד בסימן המאבק בין בלר ואואזיס, אך בסיכומו של דבר מתגלה כי את ההמנון הגדול מכולם כתבה דווקא הלהקה השלישית.
נוסף לכך, בזמן שבין חברי אואזיס שוררת משטמה וחברי בלר עסוקים בקידום קריירות הסולו שלהם, קוקר וחבריו מפגינים חזית אחידה בשעה שהם עמלים על שימור המורשת המוזיקלית שלהם. וכך, אנו זוכים להתענג עתה על סרט תיעודי טרי בשם "Pulp: a Film about Life, Death & Supermarkets", המתאר כיצד לאחר שנות היעדרות רבות, הגיעה הלהקה לפני שנה וחצי לנגן בפני קהל מעריציה בשפילד מכורתה. קאמבק זה היה אירוע היסטורי גם כיוון שעד הודעה חדשה, הוא ניצב כהופעה האחרונה של פאלפ בעיר הבית שלה ואולי גם סימל את סוף דרכה בכלל.
את "פאלפ" ביים היוצר הניו זילנדי פלוריאן הביכט, והוא ערך את הפרמיירה שלו במרץ האחרון בפסטיבל SXSW האמריקאי. בעוד כחודש יזכה הסרט לבכורה בריטית חגיגית ומן הסתם מרגשת במיוחד בשפילד, אבל עוד לפני כן, הקהל הישראלי יוכל להתרשם ממנו בזכות שתי הקרנות בדוקאביב - הראשונה תתקיים בנמל תל אביב, בתוספת תקלוט של דנה קסלר וישיב כהן. השנייה, המעונבת יותר, תהיה בסינמטק.
לקראת ההקרנות הללו, מצא הביכט פנאי לשוחח עמי בטלפון מברלין, בה הוא גר כרגע. היוצר, בנו של הצלם המהולל פרנק הביכט, נולד בעיר הגרמנית ב-1975 ואז עבר לניו זילנד, בה גדל וגם החל את הקריירה שלו. ב-2009 ביים את הסרט הניסויי "סיפור אהבה", שמשך אליו את תשומת הלב של רבים, כולל של ג'רוויס קוקר. זה יצר איתו קשר, והזמין אותו לשתות עמו תה.
בין ספל לספל, קוקר הציע להיבכט להיות מי שיתעד את ההופעה ההיסטורית בשפילד. היוצר שמח כמובן על ההזדמנות, וגם לגלות כי הוא וסולן הלהקה חושבים באותו כיוון. "אני לא יודע אם זה היה צירוף מקרים או לא, אבל לשנינו היה אותו קונספט מלכתחילה", אומר הבמאי. "שנינו רצינו שזה לא יהיה רק סרט על פאלפ, אלא גם סרט על שפילד ועל האנשים בה".
מה שיפה בסרט זה באמת שהעיר היא לא סתם רקע, אלא ממש דמות.
"זה לחלוטין כך ולגמרי מה שרציתי. מבחינתי, תושבי שפילד שראיינתי הם הכוכבים של הסרט לא פחות מקוקר, ובסופו של דבר המצלמה שלי הקדישה להם אותה כמות זמן. עם זאת, לא היה לי קל לשכנע אותם להתמסר אליה. האנשים בשפילד די ביישנים, זה לא ניו יורק, שאם תשים את המצלמה כולם ירוצו אליה. היה קשה למצוא מי שיסכימו להתראיין, אבל ברגע שאתה קונה את האמון של המקומיים, הם שלך עד הסוף, ואז הקסם מתחיל, וזה קסם מיוחד".
אכן מיוחד, כי כל כך הרבה להקות גדולות יצאו מהקסם של העיר הזו - לא רק פאלפ, אלא גם הארטיק מנקיז, דף לפרד ועוד.
"אומרים שהסיבה שיש כל כך הרבה מוזיקה טובה משפילד זה בגלל שהעיר מדכאת ומי שגדל בה משתמש בשירים כדי לחלום ובעיקר כדי לברוח ממנה. אבל לדעתי, זה בכלל לא נכון. אני חושב שפשוט יש שם קרקע פורייה ליצירה. זו קהילה שאתה יכול להיכנס בה לעשרות פאבים ובכל אחד מהם למצוא את עצמך יושב במעגל ועושה ג'ם סשן עם אנשים אחרים".
חוץ מהבחירה להעמיד במרכז הבמה את המעריצים האלמוניים של הלהקה, דבר יפה ומפתיע נוסף בסרט הוא הסגנון האמנותי והפיוטי שלו. יוצרים רבים של מסמכי דוקו מוזיקליים מתפשרים על גישה עיתונאית וקורקטית, שמסתפקת בהצגת מושאי התיעודי ולא מנסה לשאוב מהם השראה. היבכט הולך רחוק הרבה יותר, ולא יוצר סרט על פאלפ אלא סרט בעקבות פאלפ. "אני חושב שבגלל שאבא שלי היה צלם, אז תמיד החשיבה שלי היתה בדימויים ולא במילים", מסביר היבכט. "אני חושב על הצד הוויזואלי הרבה לפני שאני חושב על אינפורמציה או על המבנה. מבחינתי, היה הרבה יותר חשוב ללכוד את המהות הפואטית של שפילד מאשר לספר כמה אלבומים פאלפ מכרו ובאיזה שנה ג'רוויס פגש את מייקל ג'קסון".
אם אפשר להמשיך להחמיא לך, עוד דבר יפה ומפתיע כאן זה שאתה מפנה את אור הזרקורים לכל אחד ואחד מחברי הלהקה, ולא רק לקוקר.
"זו היתה החלטה מודעת, כי אם אתה מסתכל ביוטיוב, אז תראה שכל הפוקוס תמיד על קוקר, אז העדפתי שהפעם זה יהיה סרט על הלהקה כולה ולא רק עליו. בכל מקרה, זה החלטה שמשקפת את הדינמיקה בהרכב עצמו. כמו שסיפר לי בגאווה נהג מונית בשפילד, כל אחד מן החברים בה מקבל בדיוק אותו נתח מן הרווחים. אין שם היררכיה. פאלפ זה לא קוקר וכל השאר אלא כולם ביחד".
אז אין מצב שיהיו שם ריבים על תמלוגים מהסוג שהרגו את הסמיתס לצמיתות.
"לא, ממש לא".
בהקשר לקוקר, הוא מבין לא רק במוזיקה אלא גם בקולנוע, ובין השאר למד את התחום בצעירותו ובבגרותו עבד עם ווס אנדרסון ובמאים בעלי שם אחרים. זה עוזר או שזה מגביל, לעשות סרט על זמר שהוא גם חצי קולנוען?
"אז ככה, זה עבד בשלושה שלבים: בשלב ההיגוי של הקונספט, ג'רוויס היה מעורב; אחר כך, בזמן הצילומים עצמם, הוא תפס מרחק; ואז, בעריכה, הוא שוב נהיה דומיננטי יותר. מחומרי הגלם שהיו לי, הפקתי שלוש גרסאות מלאות שונות - אחת קורקטית יותר, אחת ניסויית יותר ואחת מינית יותר. ג'רוויס עזר לי להלחים אותן לגרסה סופית אחת. היתה חשובה לי הפרספקטיבה שלו, כי אחרי שעבדתי על הסרט כל כך הרבה זמן וכבר הייתי שקוע בתוכו, היה טוב שבא מישהו שמבין עניין ונתן עוד מבט".
בסוף הסרט מסתכל ג'רוויס במצלמה ואומר - "אוקיי, נגמר, תחזרו לחיים האמיתיים". אז תגיד לי, איך לעזאזל חוזרים לחיים האמיתיים?
"הו, אני חושב שלעשות סרטים זה הרבה יותר קל מאשר להתמודד עם החיים. אני מבלה הרבה זמן בעשייה קולנועית כדי שלא אצטרך להתמודד עם המציאות ולהתחיל להתבגר. אני חושב שהפרויקט המרכזי הבא שלי יהיה להתבגר סוף כל סוף. חוץ מזה אני עובד גם על סרט מוזיקלי, ומקווה שכשאסיים את התסריט ג'רוויס יקרא אותו ואולי גם ירצה להלחין לו שירים".
אתה חושב שפאלפ אי פעם יתאחדו שוב, או שההופעה בשפילד באמת היתה האחרונה?
"קשה לענות על זה. הם בטוח לא רוצים לקרוא לזה הסוף. הם ביקשו ממני כבר בטריילר שאשים סימן שאלה מאחורי המשפט 'ההופעה האחרונה של פאלפ'. מלכתחילה, הסיבה שלג'רוויס היה חשוב לעשות את ההופעה הזו דווקא לפני שנה וחצי היא שחבר שלו משפילד מת באופן לא צפוי ובטרם עת, ואז הוא הבין ששום דבר בחיים לא מובן מאליו וששום דבר לא נמשך לנצח אז לא כדאי לחכות עם דברים לפני שיהיה מאוחר מדי. אז מי יודע מה עוד יקרה בעתיד ומה ג'רוויס ירצה או לא ירצה לעשות. הם לא יודעים ואני לא יודע".
לסיכום, מה אתה חושב על הבחירה ב'קומון פיפל' כהמנון הבריפופ הגדול בכל הזמנים?
"אני לא חושב על פאלפ בתור להקת בריטפופ, הם הרבה יותר גדולים מזה, אבל אם כבר חייבים לבחור את המנון הבריטפופ גדול ביותר, ברור שזה השיר הזה. אני חושב שהוא זכה למעמד כזה בגלל שכשאתה מקשיב לג'רוויס שר אותו, אתה מרגיש כאילו שהוא במשימה, כאילו שהמילים שלו זה הצהרה. כשפאלפ שרים, ברור לכל מי ששומע שהם באמת מתכוונים לזה, לכל מילה ומילה. כשהייתי בשפילד נדהמתי מהחיבור של הקהל ללהקה ולמוזיקה שלה. זה בגלל שהשירים שלהם הם לא סתם שירים והמילים שלהם הן לא סתם מילים. זו האמת, פאלפ שרים את האמת של האנשים".