רות דולורס וייס - בשפת בני האדם
לרות דולורס וייס יש שפה משלה. היא שרה אחרת, המילים בפיה נשמעות אחרת. בכי ואושר מתערבבים. מוות ועונג גם. זה ברור גם לה. לאלבום הקודם שלה בשפתנו היא קראה "בעברית". לזה היא קוראת "בשפת בני האדם" ("הבוקר הזה עולה עליי ישן, ישן. כמו מראה בתוך מראה. עד שרשי הילדות והעצב. הבוקר הזה מעולם לא נולד, או אולי נולד בלידתי. אני אוהבת אותו - אך הוא אינו אוהב אותי והוא צועק עליי שאני איני דוברת שפת בני האדם ושהוא מייחל למותי", מתוך "מבוישת", השיר היפה באלבום).
להאזנה לאלבום "בשפת בני האדם" של רות דולורס-וייס במלואו:
וייס לא חדשה בסביבה, זה האלבום הרביעי שלה, והשני בעברית. הקול הנדיר שלה, שיכול להביע 365 סוגים שונים של תוגה, זכור בעיקר בזכות גרסה ממוטטת-לב ל"בשירי ארץ אהבתי" של חוה אלברשטיין שהדגישה ככל שאפשר עד כמה הארץ אביונה ומרה. זה לא בדיוק איזי ליסנינג: צריך להתיידד עם הקול הזה, שמדמה תגובה עצובה כמעט אוטומטית, לתת לו להדהד - ורק אז, בגל השני, מגיעה העוצמה של המילים, ולא פעם הן דווקא חגיגה של הטבע והעולם והחושים והמיניות והאמהות. זאת חוויית האזנה קצת אחרת, ומי שמתמסר לה זוכה בגלים של יופי. באמת. "בשפת בני האדם" מתבוסס ביופי. כך, למרות שהבחירה של וייס להלחין ולבצע את "ירח" של אלתרמן ("גם למראה נושן יש רגע של הולדת") היא נועזת, היא מתמצתת את רוח האלבום במדויק.
ההפקה שלה ג'אזית (היא חתומה עליה), ומבוססת על הפסנתר שלה. בדרך כלל, השירים נפתחים במינימליזם וצומחים לאט לאט עם שכבות של כלי נשיפה. עולם שלם נבנה ככה, ובשיאו - זה מזכיר עבודות של שם טוב לוי (וזה כנראה המקום הנכון למקם אותה היום, כממשיכה של הרוק המתקדם הישראלי המינימליסטי של שנות השבעים, עם החיבה לחלילים, פסנתרים ושירי משוררים).
עדיין, נגישה מאי פעם, וייס מאתגרת מאוד. "בשפת בני האדם" הוא שלם הגדול מסך חלקיו ועונג מובטח לאוהבים. יש בו הרבה שירים יפים (שווה לציין גם את שיר הנושא ואת "תכלת" המרגש) אך ללא עוגן מתווך של שיר מנצח, קשה להתאהב בו בשלמותו, וללכת עוד צעד לקראתו.
אודי דוידי - מחכה לשקט
אודי דוידי הוא כוכב גדול בציבור הדתי. לא מוכר לכם? האיש מכר אלבום זהב מכל אחד מחמשת אלבומיו הקודמים, הישג שלא היה מבייש אף אמן ישראלי. אתם אולי זוכרים את הבלדה הרכה-רכה "מביטה בחלון", שהיתה להיט קטן ברדיו. אבל במקביל, "המוזיקה היהודית" בישראל - בדומה אולי לכמה אגפים מסוימים של המוזיקה המזרחית - מקיימת עולם משגשג משלה, עם כוכבים ומכירות והצלחה גדולה, שלהוציא את יונתן רזאל ("קטונתי", "ציון") בדרך כלל לא יוצאת החוצה. חלק מהעניין זאת התעלמות של התקשורת, וחלק אחר זאת מגזריות שאינה מחפשת את הקהל הרחב ואינה מדברת אליו.
במקרה של דוידי, אפשר לקוות שהסיבה היא אחרת: "מחכה לשקט" הוא אלבום שבלוני שממחזר נוסחה של רוק רך על פראזות בנאליות: אב דואג לבנו ששר איתו, שמע ישראל לפני קרב, איש שמחפש שקט ובית וכמובן מאמין המבקש את אלוהיו. כאמן, דוידי לא אומר לי שום דבר חדש, וגם לא ממש מציע נתיב כריזמטי ללכת בו כמו אהוד או אביתר בנאי. המוזיקה סימפטית (יש כאן לא מעט שירים שמתחילים להזדמזם, כמו "עכשיו שתיקה" הסוגר ומהשירים הבודדים שמתעלים באלבום), הרוח חיובית, הנשמה יתרה, אבל עם עיבודים שכמו הועתקו מעידן רייכל או עידן חביב זה גם משעמם מאוד.
זה מוזר להגיד את זה על אלבום מוזיקה, אבל הרגעים היפים ב"מחכה לשקט" מופיעים בין השירים, פשוטו כמשמעו: לאלבום מצורפת חוברת יפה ובה דוידי כותב טקסטים טובים, אמיתיים, על ההווי המשפחתי והביתי שלו. זה עושה אתו חסד ומציג תמונה יפה ומעניינת יותר של אמן שאני בטוח שהוא מעניין יותר מאשר מה שמשתקף ב"מחכה לשקט".
שיר אחד בשבוע
אז טיפקס חוזרת וזאת כמובן סיבה נהדרת למסיבה. להקה ענקית עם המון שירים גדולים וקהל אוהב מכל המגזרים והקבוצות. רק מה? האיחוד הוא לשלוש הופעות בלבד לכבוד עשור למועדון הזאפה. מחיר כרטיס יעמוד על 154 שקלים. קראתם נכון. לא בדיוק מחיר שהאחרון בעשירון התחתון יוכל לעמוד בו (במקרה התל אביבי, שבו הזאפה ממוקם ברמת החי"ל, צריך להוסיף לזה גם מונית חזור כשההופעה נגמרת אחרי שעות האוטובוסים. אולי גם בירה בשביל ליהנות מהבילוי? כבר יותר מ-200 שקל ליחיד). בסופו של יום, זאת תהיה הופעה מול הקהל הבורגני והשבע מצפון תל אביב, הרצליה וירושלים שיכולים להרשות את זה לעצמם, בזמן שהקהל הרחב של טיפקס נמצא הרחק הרחק משם.
למועדונים כמו הזאפה שמכוונים לקהל עשיר ומבוסס יש זכות קיום ולאמנים מותר לדרוש כסף, אפילו הרבה כסף, עבור האמנות שלהם. ברור שקשה להתפרנס כאן. אבל מה שמותר אולי לחבורת פנסיונרים כמו כוורת, מאכזב כשמדובר בלהקה עם אג'נדה חברתית (סיפור דומה ומרתיח לא פחות היה בסיבוב האיחוד של כרמלה גרוס ואגנר, להקת רוק חתרנית כביכול, שגם הוא כולו היה במועדונים של הזאפה). טיפקס היא להקה עם אינטגריטי, וכמובן הישגים מוכחים. כל הכבוד לזאפה על הפקת האיחוד המיוחד הזה, אבל אם קובי אוז וחבריו עוד זוכרים את הקהל שלהם משדרות, מן הראוי שיתחילו את סיבוב האיחוד שלהם שם, או לפחות יגיעו איתו לעיר הדרומית.