נושאים חמים

קשוב מאוד 48: אסף אמדורסקי וקרני פוסטל מרגשים יחד

על אף שיכול היה להיכשל בקלות, האלבום המשותף של אמדורסקי ופוסטל מצליח לרגש. הפרויקט של יוני ליבנה הוא בפשטות מוצלח. וגם: שיר אחד של "מעין זה". טור המוזיקה של נדב מנוחין

קרני פוסטל, אסף אמדורסקי (יח"צ)
יותר מחברים טובים. אסף אמדורסקי וקרני פוסטל (יח"צ)

אסף אמדורסקי וקרני פוסטל - "בהופעה"

אסף אמדורסקי נמצא בתקופה של רטרוספקטיבה. זה קורה לו אחת לשניים-שלושה אלבומים שהוא מחליט לעשות הפסקה ולעבד מחדש שירים ישנים: פעם אלבום הופעה, פעם אוסף, פעם אלבום קאברים לשירי שנות ה-80. עכשיו, אחרי אלבום המחווה עם ישראל גוריון לדודאים ולא הרבה זמן אחרי הופעת החזרה ל"מנועים שקטים" המופתי שלו, הוא מוציא אלבום הופעה עם הצ'לנית קרני פוסטל. פוסטל היא מוזיקאית עם הרבה זכויות ברוק האלטרנטיבי המקומי: מדי.אקס.אם המיתולוגית בשנות ה-80, דרך ביקיני ועד קריירת הסולו הלא מספיק מוכרת שלה. אבל היא גם חברת ילדות של אמדורסקי שאפילו הקדיש לה את הקטע "קרני".

אמדורסקי במיוחד - אבל גם פוסטל - התנסו לא מעט בסאונד אלקטרוני מעודכן, לכן מעניין במיוחד לשמוע אותם הפעם יחד בגרסה עירומה, דואט לגיטרה וצ'לו. זה לא סתם אלבום שלא בושל באולפן, כל כולו מתוכנן להישמע כמו סקיצות מקוריות לפני עיבודים, כמו שאולי נשמעו בגרסתם הראשונית. מי שנחשב כמפיק קפדן ופרפקציוניסט עושה כאן כמעט אנטי-הפקה, כאילו אומר: "תראו, אני לוקח את זה גם בהליכה ויד קשורה מאחורי הגב". והאמת - הוא די צודק. אלבום ההופעה שלו ושל פוסטל מרענן ולא מבייש את היופי של כמה מהקלאסיקות הגדולות של הרוק הישראלי.

קודם כל, שווה לציין שמה שנחשב כאחת מנקודות התורפה של אמדורסקי - הקול המוגבל שלו, במיוחד ביחס לזמר הענק שהיה אביו בני - נשמע מצוין, וברור שהעבודה שעשה לקראת פרויקט הדודאים עשתה את שלה. פתאום המילים עוברות קדימה, ולשירים עמוסי ההפקה זה עושה רק טוב. "בראשית" הוא עדיין אחד השירים הכי יפים של העשור האחרון, "רעידת אדמה" מתוך "צד א", שבו גם פוסטל מצטרפת לשירה פשוט מצמרר ומעלה את השאלה למה היא לא שרה יותר (גם באלבום הזה, למרות היותה שותפה מלאה בעיבודים וכמובן בנגינה, היא חסרה כזמרת). שירים כמו "השמיים הכחולים" ו"רוך וקושי" לא זקוקים לדבר מלבד קיומם בשביל לרגש. דווקא "רכבת לצפון" מאכזב ומרגיש כמו חזרה לא מוצלחת.

לקראת סוף האלבום מגיע "סיני", במקור שיר שבקושי שומעים את המילים שלו מרוב עומס של ההפקה, ועכשיו בלדה שקטה ואיטית על געגוע לנעורים: "עוד נצרח בגרונות צרודים, בהופעות תמיד נעמוד קדימה" אמדורסקי שר איטי מאי פעם, אולי גם מודע לעצמו ולגילו מאי פעם, והקונטקסט הזה הוא זה שהופך את "אסף אמדורסקי וקרני פוסטל בהופעה" לאלבום מרגש, ולא סתם אסופה אקוסטית של שירים שכבר מזמן הכרענו על יופיים.

וכך זה נשמע לפני 20 שנה:

יוני ליבנה - "בחזרה אל מכרות הסוכר"

גם "בחזרה אל מכרות הסוכר" הוא פרויקט שכולל ביצועים מחודשים, והפעם שווה להתעכב גם על המקור הלא מספיק מוכר. יוני ליבנה, ביומיום מבקר ספרות ב"שבעה לילות" הוציא לפני שנה בדיוק את אלבום הבכורה שלו, "אל מכרות הסוכר" . זה היה אלבום מרתק: אוסף של שירי פופ חכמים, מופקים בקרירות ובכל זאת טעונים במשמעויות - ממחאה פמיניסטית ועד לשירי אהבה הומו-ארוטיים, כשבתווך משובצים אזכורים לרודנים צפון קוריאניים ולאיקאה. היהלום היה "אלנבי 40" למילים של המשוררת לורן מילק, אגרוף בבטן שמתמצת את הכשל של צעירי מעמד הביניים הישראלי בכלל והתל-אביבי בפרט לשיר אחד חריף, ובלחן של ליבנה זה בכלל קטע שאפשר לרקוד אליו. הפרויקט הזה לא קיבל מספיק תשומת לב, ונעלם בין שלל אלבומי הבכורה שצצו באותו הזמן.

להאזנה לאלבום "בחזרה אל מכרות הסוכר" במלואו:

שנה אחרי ליבנה חוזר לאלבום הבכורה שלו, או אם לדייק לא ממש הוא. הפרויקט החדש מורכב משלושה: החלק הראשון כולל ארבעה משירי האלבום המקורי מבוצעים על ידי דיוות נשכחות כאביבה אבידן, רותי נבון, רוחמה רז ונתנאלה. החלק השני הוא פשוט האלבום המקורי, "אל מכרות הסוכר", ובסוף שלושה רמיקסים של יובל שקד, גיל כהן ונדב רביד הגדול ל"היכנעי", אחד משירי האלבום. המעניין כאן הוא כבק החלק הפותח. ארבע גרסאות כיסוי מזמרות שמזמן לא הוזכרו בהקשר רציני, מעידן של תזמורים קאמריים לשירי ארץ ישראל או לכל היותר פופ ישראלי פרימיטיבי - לארבעה שירים מנוכרים ומסונתזים לעילא, הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו? אז זהו, שהבחירות של ליבנה והעבודה שלו עם הזמרות הללו לא פחות ממבריקות.

כך זה נשמע במקור:

פותחת אביבה אבידן ("פרי גנך") עם "העיר המלוחה", והופכת אותו לבלדה מזרחית קורעת לב. מראש "העיר המלוחה" הוא שיר שמבקש שיתוף פעולה עם דורות קודמים, כאשר הטקסט שלו קורץ ל"עיר באפור" של שלישיית גשר הירקון. ממשיכה אותה רותי נבון ("חשמל זורם בכפות ידיך") עם "היכנעי", וליבנה מבריק שוב בליהוק הזמרת האנרגטית לשיר המחאה הנשי הטעון הזה (מילים של העיתונאית צליל אברהם, גם היא אשת מדור הספרות של "שבעה לילות"): "משך שתים-עשרה שנה / שורת מורות וגננות / כמו זמזום מתוק / היכנעי היכנעי היכנעי". שלישית מגיעה רוחמה רז ("בארץ אהבתי השקד פורח"), שהופכת שיר אהבה הומו-ארוטי ושובב כמו "כדורי שינה" לבלדה סטרייטית ענוגה ונושנה שכאילו נולדה לפני 30 שנה. אחרונה ומעניינת מכולם היא נתנאלה המבצעת את שיר הנושא של האלבום. הקול שלה עייף, מתאמץ, רחוק שנות אור מהשמימיות של "שיר היונה", ובכל זאת הביצוע שלה מלא נוכחות עוצמתית של מי שלא איבדה טיפה אחת של חיוניות, כולל שורה מצחיקה על "בליטות בתחתונים": "אם הבית כבר סגור ומסוגר / ואם השער לא ישמיע צליל מוכר / ואם השביל אליו נשכח ונעקר / אולי נצא הפעם - אל מכרות הסוכר".

וככה בגרסת רוחמה רז:

הזמרות ההן מפעם הן מכרות הסוכר האבודים והמתקתקים עד אימה של התרבות הישראלית, וליבנה הצליח כאן במשימה משולשת: להצדיע, לכבד ולתת להן להיות רלוונטיות, לפוצץ את התדמית המתקתקה בשילוב של הטקסטים הבוטים והקולות שכבר לא מושלמים, ואפילו להאיר את היצירה שלו עצמו באורות חדשים לגמרי. זאת דוגמה נהדרת לחיבור בין-דורי ייחודי, מקורי ולא-נלעג, וגם אם נשים את זה בצד - זה פשוט פרויקט מוצלח.

שיר אחד בשבוע

האפיפיור כבר שיבש את כל המדינה, יעיד כל מי שעבר בירושלים בתחילת השבוע, וזה כנראה מגיע לנו אחרי הבלאגן שעשינו לאיטלקים במילאנו לא מזמן. יש לזה חתיכת תקדים היסטורי: סביב אמצע שנות הארבעים פעלה הלהקה הצבאית "מעין זה" , מהראשונות שבלהקות הצבאיות העבריות שפעלה במסגרת היחידות היהודיות בצבא הבריטי סביב מלחמת העולם השנייה. בין חברי הלהקה היו חנה מרון, יוסי ידין ואליהו גולדנברג (אביו של דודו טופז). "מעין זה" אף הופיעה באיטליה, ובמקרה או שלא אחד "הלהיטים" שהותירה אחריה נקרא "כל הדרכים מובילות לרומא": "שָׁם נְטַיֵּל בְּצֵל הַקַּתֶדְרָלָה, כִּכַּר סַן-פֶּטֶר שֶׁל הַוַּתִּיקָן, הָאַפִּיפְיוֹר וְכָל הַקַּרְדִינָלִים אֵינָם חוֹלְמִים אֲפִלּוּ שֶׁאֲנַחְנוּ כָּאן", שרים ידין ומרום המגלמים זוג צברים שמגיע לשער טיטוס, ובעצם מתים לחזור הביתה.