דודי לוי - שכונה של איש אחד
לשלום גד יש שורה שהולכת ככה: "אל תשפוט על הלהיט, הלהיט הוא השיר הכי גרוע מבין כל השירים שלנו". "דוד (אוהב אותך)" הוא דווקא לא שיר גרוע, אבל נדמה לי שהוא בהחלט עשה עוול לקריירה של דודי לוי: מקריירה שהיא אולי לא מהפכנית, לא פורצת דרך - אבל בהחלט אותנטית, בהחלט מחוספסת, ובהחלט ברמה גבוהה לכל אורך הדרך, שיר אחד מתקתק שמופצץ בכל אמצעי התקשורת מביא להמאסה שמובילה להתעלמות. לוי, כמו קבוצה נכבדת מחבריו למחזור הרוק של שנות התשעים, הפך מהר מאוד מאמן מוערך ומפורגן מאוד (אחת הסטטיסטיקות קבעה שהלהיט שלו עם אהוד בנאי "כל הזמן שבעולם", היה לשיר המושמע ביותר בעשור שמאז צאתו, או משהו כזה) לאמן נעלם. "שכונה של איש אחד" הוא הפרויקט השלישי שהוא מוציא מאז הימים שהוא רצה לעשות לך בת או בן או משהו (אלוהים ישמור, כבר כמעט עשור), ובתקווה גם זה שישנה משהו.
אז מי שהיה הגיטריסט של נוער שוליים ואור כשדים, ממשיך כאן את הקו של "במקום לרוץ", האלבום שיצא אחרי הטירוף של "דוד" ו"מושיקו" ואמור היה להפוך אותו רשמית למוזיקאי גדול ואהוב - ונכשל במכירות לחלוטין, אפילו שהכיל את "מים", בעיני השיר הטוב בקריירה שלו. זה רוקנרול קצבי שמכבד את עצמו, מודע לעצמו אבל לא נפוח ואפילו מחויך משהו, עם נגיעות מזרחיות מבית היוצר של אהובה עוזרי ואהוד בנאי. האירוח של בנאי בשיר "בית" הוא לא רק אנקדוטה נחמדה שמשחזרת אחרי 17 שנה את הדואט המצליח ההוא, זאת גם ההזדמנות של לוי לכבד את מי שבסופו של דבר מהווה את ההשפעה הכי גדולה על הקריירה שלו: בטח בצליל, אבל גם בקטעים הרוחניים יותר ("מישהו מציל אותי, הוא כל הזמן נמצא איתי", או בשיר על קוהלת), ונדמה לי שגם האגרסיביות של השירה בקטעים העוצמתיים יותר מזכירה משהו מאהוד בנאי והפליטים (וספציפית, "התנועה היא כל הסוד"). עוד חבר ותיק שמסייע כתמיד ללוי הוא הפזמונאי מאיר גולדברג, שמלווה אותו עוד מראשית הקריירה. וכאן מנהל אמנותית. יחד עם דורון פלסקוב המפיק המוזיקלי ועוד כמה חברים משכבר הימים (בין היתר ניר מנצור המתופף, שי להב מהקספרים שלוי הפיק להם את שני האלבומים הראשונים), לוי מרכיב יחידת רוקנרול עקבית ומשכנעת.
רוב הזמן, "שכונה של איש אחד" הוא אלבום רוק סטנדרטי ונחמד, לא יותר אבל גם לא פחות. זה אמנם לא מעט כאן שאלבום שומר על רמה אחידה גבוהה לכל אורכו, אבל רוב הזמן זה קצת נוח מדי, מוכר מדי, כיפי - אבל לא כובש. אמיתי - אבל לא מסתער מחדש על הרוק הישראלי. אולי הספיק לו הסיבוב הקודם, אולי היומרות נחלשות עם הוותק. דווקא שיר הנושא, שגם פותח את האלבום ומתניע אותו באנרגיות, הוא תזכורת אמיתית לאש שלו. שיר שהוא ספק מחאה חברתית, ספק תיאור מצב נפשי, ובעיקר מלא בכוח. אם אתם מתגעגעים לאמנים ישראלים שלא מתביישים לרוץ עם החשמלית שלהם, החזרה של לוי לרוק (אחרי הפרויקט האקוסטי שלו) היא מתנה שכדאי לקחת בידיים פתוחות.
טל פוגל - "ערימות של חלומות"
כבר אמרנו השנה שמבול יוצרים מבטיחים מגיע מבאר שבע. אחד השמות הבולטים בסצנה הזאת הוא של טל פוגל (לא לבלבל עם טל אורן, בעצמה יוצרת באר שבעית מוכשרת והוציאה גם היא אלבום בכורה השנה). "ערימות של חלומות", אלבום הבכורה של פוגל, הוא אלבום של יותר סימני שאלה מתשובות. הקול הגבוה המסתורי שלה, א-לה אפרת בן צור או נגיד, דניאלה ספקטור, שכאילו עומד לפרוץ בבכי כל רגע, הגיטרות והסינתיסייזרים המאוד מאופקים, ואפילו הטקסט מודה: "כל צבא הים נקרא על רגליו רק בכדי לצלול אל תוך נבכי עומקיך ואת חייכת במן חיוך כזה עצוב שרק את יודעת מה הוא אומר".
להאזנה לאלבום "ערימות של חלומות" של טל פוגל במלואו:
אני מודה, מצבי לא טוב בהרבה מאשר כל צבא הים העומד על רגליו: טל פוגל מבלבלת. מצד אחד נערת רוק בועטת ("איפה שהזמן מתחיל למרוד אני מורדת חזרה / איפה שהרגל מתקצרת זה הזמן לצעוק חזק", מתוך "רצח אופי"), מצד שני סגורה מאוד, שומרת את עצמה לעצמה, מזמינה ומרחיקה. ההפקה של אמיר גרומן, איש מריונטה סול, המינימליסטית רוב הזמן, משתפת פעולה עם העמימות הזאת. רגע אחד באלבום, "החריקה", שמשולב בו צחוק שמזכיר יותר בכי על רקע צלילים מנוכרים, מעוותים, מרוחקים, מותיר את המאזין כמעט מפוחד. מיד אחריו, "כדור פורח" הוא מנחם באופן יחסי. האווירה בסך הכל איטית וקודרת, משהו שמזכיר חלום (מוטיב חוזר כאמור) שמשתבש. זאת לא האזנה קלה, משהו ללילה ארוך, שזה בסך הכל דבר די טוב שאפשר להגיד על אלבום, בעצם.
"ערימות של חלומות" אינו אלבום ארוך (שמונה שירים בסך הכל, פחות מארבעים דקות), אבל הקול של פוגל טורד מנוחה גם לאחר שהמוזיקה מסתיימת. האתגר שלה יהיה להעצים את הטקסטים שלה, שכרגע מופנמים עדיין ומתקשים לפרוץ מבעד למסגרת המוזיקלית הנוכחית ולעמוד בפני עצמם. כשזה יגיע, יחד עם תנופה משמעותית בגיטרות משוחררות יותר, זה עשוי להיות יפה במיוחד.
שיר אחד בשבוע
זה קטע, אבל רק בשבוע שעבר הופיע כאן "כל הדרכים מובילות לרומא" בביצועה של השחקנית חנה מרון שהלכה לעולמה בסוף השבוע האחרון. מרון, שזכתה כבר להרבה סופרלטיבים בימים האחרונים, חטאה פה ושם גם בשירה, כמובן במסגרת התיאטרון. הנה הגרסה הנפלאה שלה ל"ג'ני כלת השודדים" של ברטולד ברכט וקורט וייל, מתוך המחזה "אופרה בגרוש" (ממנו זכור גם "מקי סכינאי"). אולי מרון גם היא מפליגה עכשיו אל האופק בספינת פיראטים משלה.