"רחוב ג'אמפ 21" גירסה קולנועית לסדרת טלוויזיה עתיקה היה סרט מועד לכישלון. אבל הבמאים פיל לורד וכריס מילר גרמו לו להיות סרט מוצלח ומצליח בכך שהפכו אותו לפארודיה מושלמת על גירסאות קולנועיות לסדרות טלוויזיה עתיקות. "רחוב ג'אמפ 22" הוא כישלון ברור עוד יותר, כי הוא סרט המשך למשהו שהיה יכול לעבוד רק פעם אחת אבל מילר ולורד הפכו אותו לפארודיה מושלמת על סרטי המשך לדברים שעובדים רק פעם אחת. המשכונים לקומדיות רק לעתים קרובות עובדים, כי בדרך כלל הם פשוט מנסים לשחזר את הסרט המקורי, ומה שהיה מפתיע וחדשני הופך למוכר ועייף: הדוגמה הטובה ביותר לכך היא "בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק", סרט שניסה לעשות הכל בדיוק (אבל בדיוק) כמו הסרט שלפניו.
את המלכודת הזאת לורד ומילר עוקפים בכך שהם מכניסים בסרט אינסוף התייחסויות לכך שצריך לעשות הכל בדיוק, אבל בדיוק כמו בפעם הראשונה. לא תתפסו אותם בחוסר מודעות עצמית; הם נמצאים צעד אחד לפנינו, ואין בדיחה שאפשר לספר עליהם שהם לא סיפרו כבר על עצמם. וכך, אם "ג'אמפ 21" היה הפתעה כשהתגלה כאחד הסרטים המצחיקים ביותר של השנים האחרונות, "ג'אמפ 22" מפתיע כשהוא מתגלה כמצחיק לפחות כמו הסרט הראשון אם לא יותר.
אחרי שעבדו בסרט הקודם מתוך כנסייה נטושה ברחוב ג'אמפ 21 - ג'ונה היל, צ'אנינג טייטום, אייס קיוב ויתר חברי היחידה המשטרתית הסודית עברו דירה אל מעבר לכביש, לרחוב ג'אמפ 22. גם בו, למרבה הנוחות, יש כנסייה נטושה, גדולה יותר ועם תקציב גדול עוד יותר, וכך הסרט מתרץ את שמו הדבילי. הפעם הגיבורים נשלחים לקולג', אבל כל השאר נשאר פחות או יותר אותו דבר גם הפעם עליהם למצוא את הספק של סם חדש ומסוכן שמגיע לרחובות, וכיוב'.
בכל רגע שבו הם לא מקדישים לבדיחות של מודעות עצמית על כך שמדובר בסרט המשך עם מודעות עצמית, מילר ולורד זורקים על המסך כל בדיחה שעברה בסביבה, כאילו היה מדובר ב"סרט לגו" שגם אותו הם הספיקו לביים בין שני הג'אמפים. אז יש פה בדיחות קולג', בדיחות ביצים, בדיחות משטרה, בדיחות צ'אנינג טייטום הוא אהבל והופעות אורח. כשזה עובד זה עובד ואחוזי הקליעה של הסרט הזה גבוהים בהחלט - אבל רגעים מסוימים מאפילים על כל היתר: מהרגעים הנדירים האלה שמשכיבים את הקהל על הרצפה למשך דקה שלמה. צ'אנינג טייטום אחראי לאחד מהם, ועד "ג'אמפ 21" אפילו לא ידענו שהוא יודע להצחיק. רגע השיא האחר הוא כותרות הסיום. יש כמה אנשים שיוצאים מיד עם תחילת כותרות הסיום. פראיירים.
אם ב"21" אפשר היה לראות איזה רמז של רצינות מתחת לכל הצחוקים, כאן לא ממש: הדבר הכי דומה לעלילה דרמטית שהסרט מציע הוא ההתמודדות של טייטום והיל עם משבר בזוגיות שלהם. ג'ונה היל, לא ייאמן, הוא שחקן שמוכר בזכות קומדיות של גסויות וסקס והוא עכשיו שחקן שהיה מועמד לאוסקר. פעמיים. קשה להחליט אם היל הוא באמת שחקן כל כך טוב, או שהוא פשוט יודע לעשות חיקויים של שחקן טוב באופן משכנע כל כך שהוא הפיל בזה את האקדמיה או אם בכלל יש הבדל בין שני הדברים. גם כאן הוא עושה את אותו הדבר: הוא רציני לגמרי, גם כשהוא מנהל שיחות "יחסינו לאן" עם שותפו הסטרייטי, וגם כשהוא עוסק בדקויות של ירייה לביצים.
אז אין הרבה מה לומר: הצוות הזה עובד. "רחוב ג'אמפ 22" לא מנסה לעשות שום דבר עמוק יותר מלהצחיק מאוד, והוא מצליח. האם יהיה "רחוב ג'אמפ 23"? יוצרי הסרט חושבים שלא. הבדיחה עבדה פעמיים, ונראה שאין להם שום כוונה לעשות את זה בפעם השלישית, והם שורפים את כל הגשרים האפשריים כדי שאף אחד אחר לא יעשה את זה. מצד שני, בהוליווד כמו בהוליווד, קשה מאוד לעצור המשכים של משהו שעשה כסף. מעניין אם הבדיחה על התעשייה תהיה חזקה מספיק כדי לעצור את התעשייה עצמה.
ראיון עם כוכבי "ג'אמפ 22" ג'ונה היל וצ'אנינג טייטום
האם תצפו ב"ג'אמפ 22"? ספרו לנו בפייסבוק