"כשפחדתי שאני לסבית"

פרק מתוך הספר "הוי כינרת שלנו – סיפור ההתאבדות של בתנו בת ה-19", שהופיע בימים אלה בהוצאת כנרת-זמורה-ביתן.

עידן החשד הלסבי בעצמה התחיל בסוף כיתה ט', כשהייתה בת 14 וחצי בערך, עד שיצאה ממנו, נדמה לנו, חלקית לפחות, בהתאהבויות וקשרים עם בנים למיניהם (התאהבויות בבנים שהיו לה גם קודם, ואפילו במהלך המחשבה הלסבית על עצמה). ועדיין, גם בירושלים, בחמשת חודשי השירות הלאומי שקדמו למותה בגיל 19, השתעשעה פה ושם בבילוי בפאבים הומו-לסביים למיניהם, וכן, יחד עם האלכוהול והעליצות, גם התנשקה, למשל, עם מישהי, כפי שסיפרו לנו. ואנחנו כל כך שמחנו לשמוע אחרי מותה על קטעי האושר האלה.

בכל מקרה, להתאבדות הסופית שלה, ב-7 בנובמבר 2012, לא היה ככל הנראה קשר להתלבטות הלסבית המוקדמת ולווידויים הלסביים המוקדמים שיובאו כאן. ואנחנו אומרים, על סמך היומנים ועל סמך כל מה שאנחנו יודעים, שייסורי הזהות הלסבית, בדגש על המילה "ייסורים", היו שייכים בעיקרם לתקופה מוקדמת הרבה יותר בחייה.

ונדמה גם שניסתה למצוא את עצמה מחוץ לסצנה הלסבית. והרי אנחנו יודעים למשל על כל מיני קשרים לא ממש עמוקים עם בחורים שהיו לה בירושלים. שניים שאנחנו יודעים עליהם במפורש, כי דיברנו איתם. מישהו בשם רפי ומישהו בשם משה, שנפגש איתה בערב יום ראשון ובערב יום שני, יומיים לפני התאבדותה ביום רביעי בבוקר, והתנשק איתה, כפי ששיתף אותנו.

איך אמרה בשכרותה למ?ל (חברה מקסימה) באחד הפאבים, ומל ציטטה, וזה היה כל כך חמוד: "גם אני רוצה שיהיה לי חבר ערס ירושלמי כמו שיש לך".

על כל פנים, על פי התפתחות יומניה, הקטע הלסבי (שצמח כנראה בנעוריה יחד עם ידידותה עם ידיד הומו קרוב) היה חלק מייסוריה המוקדמים ועמד חלקית לפחות ברקע ניסיון ההתאבדות הראשון שלה, בימי האח הגדול בעונת ה-VIP שבה השתתפתי.

ממש מדהים כמה אי אפשר היה לזהות אצלה שום דבר באותה תקופה, עם ניסיון ההתאבדות הראשון ההוא. כי הדברים במקרה זה צולמו ותועדו לנצח. רואים אותה, למשל, מתארחת אצל גיא פינס (כבתו של מנחם בן) באמצע ימי האח הגדול, והיא נראית מקסימה ואוורירית ומבודחת ושנונה. ורואים אותה בגמר האח הגדול, והיא שוב מקסימה ואוורירית, והנה בין לבין, כפי שהסתבר, ניסתה כינרת להתאבד. לא ייאמן.

כינרת לא נתנה שם לווידוי הלסבי המוקדם, אבל אפשר לקרוא לו על פי מילותיו הראשונות, "כשגיליתי שאני לסבית". אנחנו מביאים כמובן את הדברים כלשונם, בלי לשנות מילה, גם אם היומנים המאוחרים יותר מכניסים את הווידוי המוקדם להקשר הנכון שלו, ומעידים כי כל הגילוי המיוסר הזה, "אני לסבית", היה בעיקרו חרדת נעורים חולפת. ולפחות מבחינת הייסורים, אלה היו בהחלט ייסורים חולפים כפי שכתבה בעצמה בווידוי מאוחר יותר, כשנה אחר כך: "אני זוכרת את העולם הזה שחייתי בו כשחשבתי שאני לסבית. הפחד הנורא, תחושת הניתוק... והיום זה כל כך לא אכפת לי. לסבית? שיהיה. זה אפילו מגניב יותר מלהיות סטרייטית".

ככתיבה (תיכף תראו), זו כתיבה נפלאה בעינינו, בשכלול הגדול שלה, בעומק שלה, במורכבות שלה ובסיפור הנפשי הכפול שהיא מספרת, כי מצד אחד היא מכריזה "אני לסבית", ומצד שני היא מספרת, בקטע זה עצמו, על התאהבותה בבחור בשם א', שאת ההתאהבות בו היא מתארת כמין בריחה מן הנטייה הלסבית שלה. אני, האבא, שמחתי גם לגלות כי אני מופיע בקטע הזה כמי שאמר לה דברים מרגיעים, ככל הנראה בעניין הלסבי, למרת שהסתירה מאיתנו לגמרי שיש קטע כזה בחייה.

מעניינת גם ההבנה העצמית שלה, לפיה ניסיון ההתאבדות הראשון, באמצע ימי האח הגדול, היה סופו של מהלך נפשי, שראשיתו בחשד העצמי הלסבי, כפי שכינרת עצמה מנסחת את זה: "וכך החל תהליך הדרגתי ומקבל, שבסופו ניסיתי להתאבד".

אבל תקראו עכשיו את הווידוי הלסבי המוקדם של כינרת כשהוא לעצמו. כדאי לכם, כי הכתיבה היומנית של כינרת היא תמיד מים טהורים שנשפכים לנו על הפנים. כל קטעי כינרת מסומנים בצבע. כל השאר הן מילים שלנו, אבא ואמא של כינרת, וכותרות שאנחנו נתנו לקטעים מתוך הקטעים עצמם:

(נכתב כשהייתה בת 16 בערך על תקופה שבה הייתה בת 14 וחצי בערך).

"כשגיליתי שאני לסבית הייתי בשלהי כיתה ט', מספר שבועות אחרי הטיול השנתי וכמה ימים אחרי שהתהפכתי ובכיתי במיטה בגלל הכישלון שלי בבחינות הקבלה לתלמה ילין, אז הרגשתי, בפעם הראשונה - את התחושה הזאת, שהחלום שלי אבד ונעלם לחלל אחר, וששום דבר לא יהיה מה שהיה עוד.

באותו יום התקלחתי ולפתע עלתה לי בראש מחשבה מבהילה. את היכולת המדהימה להבהיל את עצמי עד כדי כך בעזרת מחשבה אני זוקפת לזכות חוסר איזון הורמונלי כלשהו. מה שבטוח, נבהלתי לחלוטין. זה היה כאילו זרם מים קרים נשפך עליי. באמת, למרות שזה נדוש. יכול להיות שלרגע סגרתי את הברז. אני זוכרת שאמרתי לעצמי משהו כמו "החיים שלך הולכים להשתנות מעכשיו. את יוצאת למלחמה".

טוב, כמובן, לא אמרתי את זה בגלוי, במודע, כמו מחשבה שצפה לה בנחת בחלל המוח שלך. כמו כל המחשבות שבאו בהמשך אותם ימים, היא הייתה מוסתרת תחת צלופן ענק של "הכל בסדר, שום דבר לא קורה".

וכך סיימתי להתקלח, התלבשתי והתארגנתי לבית הספר תוך שפאניקה ובעתה מטורפת תוקפת את הראש שלי, ועד שהגעתי לדלת הכניסה של הבית כבר הספקתי להחליט שאני מאוהבת בא'.

א' הוא בחור מקסים במיוחד מבית הספר שלי, ומשהו כמו חודשיים קודם פגשתי אותו איפשהו והוא נראה לי באמת כמו החבר המושלם, אבל לא התאהבתי בו. לא באמת. בכל אופן, באותו שבוע החלטתי שאני מאוהבת בו. הוא היה הצלופן שעזר לי להסתיר את כל המחשבות המגעילות. דמיינתי שהוא מחבק אותי לנצח ושאנחנו חיים לנצח חיים של אושר מטורף ואהבה אמיתית, לא מהחיים האלו, אבל לא הצלחתי להתרגש כשראיתי אותו בבית הספר. במקום זה הרגשתי כאילו אני חוטפת התקפי עוויתות כשאני רואה את אחת החברות הכי טובות שלי, וזה היה, האמת, בעיקר מפחיד ומבחיל. אבל גם מרגש נורא.

באותו יום ראשון הלכתי לקורס המד"צים והעיפו אותי. לא הייתי מספיק כריזמטית, מובילה, חמודה, חייכנית, חברותית וחרוצה. מיותר לציין שבכיתי על עוד בזבוז, עוד כישלון, עוד ריקנות שהתווספה לחיים שלי. ובדידות. עוד הרבה בדידות.

בשבוע ההוא הייתי בוכה ללא מנוחה, הייתי צוללת למיטה בהרגשה שאני אבודה, ושאין לי מה לעשות בחיים האלה. ההרגשה הזאת הלכה איתי לשירותים ולהסתכל בטלוויזיה, היא חנקה לי את האוכל בפה ואת השינה המתוקה. אני זוכרת שהייתי הולכת לחדר השינה של ההורים שלי ומסתכלת על אמא שלי ובוכה כי הרגשתי כל כך שונה ולא שייכת. זה לא שפחדתי שהיא לא תקבל אותי; אני בעצמי ניתקתי את עצמי ממנה כתגובה אוטומטית לכך שאני לסבית. ברגע שגיליתי זאת לא יכולתי לחיות יותר בין האנשים הרגילים ולנשום אוויר כמו כולם, לא יכולתי לאהוב וכולם התהלכו במין בועה שקופה שלי לא הייתה אפשרות כניסה אליה גם אם הייתי בוכה וצורחת.

ויום אחד דיברתי עם אבא שלי, ברמזים קטנים, בדיבורים לא ספציפיים, והוא אמר כמה דברים מרגיעים ועדיין לא יכולתי להירגע. אבל, כמו שאומרת אליזבת וורצל ב"דור הפרוזק" לאחר שלקחה בפעם הראשונה את התרופה שהצילה אותה - "הרגשתי כאילו נפתחו בי שני סנטימטרים של אור". אז בי נפתחו 2 מילימטר של יציאה, דרכם יכלו להיכנס רעיונות חדשים על קבלה והבנה. למרות שהתנגדתי לכך קשות, אמרתי לעצמי, אמירה קטנה שכזאת, שאני לא יודעת כרגע אם אני לסבית אבל זה יהיה בסדר גם אם, חס וחלילה כמובן, אני אהיה. זאת לא הייתה אמירה אמיתית, אבל כבר הייתי מתורגלת בשכנוע עצמי באמירות שכלל לא היו קשורות אליי, כך שפשוט הכנסתי את זו הנוכחית לסיסטם ובכך נתתי לעצמי אפשרות בסיסית לתפקד. לא ליהנות או לאהוב את עצמי או לשמוח, אבל לתפקד. בערך. וכך החל תהליך הדרגתי ומקבל, שבסופו ניסיתי להתאבד.

לא, סתם, זה לא סוף הסיפור. כי בשנה שחלפה מאז הייתי כל כך מדוכאת ולא מחוברת לעצמי, שבהחלט הייתי מעדיפה להיות לסבית ולחיות. אבל לא הצלחתי לחזור לחיות כמו באביב של אותה שנה בו גיליתי. באביב ההוא היה המון פחד, בהתחלה, אבל גם המון אהבה והתרגשות ואושר, ברגעים הבודדים שגנבתי לי, בהם, למעשה, שמחתי מהחיים החדשים שלי, של אהבה ופריחה, ורקדתי, והצטמררתי מהמוזיקה.

המוזיקה זה כל מה שנשאר.
בשנה שחלפה חזרתי שוב ושוב על אותם שירים מדהימים, ואת הראש שלי הציפו גלים של התרגשות, ובכל פעם נזכרתי באביב ההוא, שלהי כיתה ט', בו גיליתי שאני לסבית.
והמוזיקה בסוף, זה כל מה שנשאר".

הערות בשולי הווידוי הראשון:

זהו נדמה לנו וידוי אמיתי מאוד ועוצמתי מאוד בכושר הניסוח הפנימי שלו. ועדיין, שוב, לא ברור מה זה "גיליתי שאני לסבית"? הרי היא עצמה מעידה על עצמה בקטע זה כי "אמרתי לעצמי, אמירה קטנה שכזאת, שאני לא יודעת כרגע אם אני לסבית" ואנחנו חוזרים ושואלים את עצמנו, וכל קורא קשוב ישאל את עצמו: מה בעצם היא אומרת כאן? מה פשר המשפט "זה יהיה בסדר גם אם חס וחלילה כמובן, אני אהיה (לסבית)"? כלומר, לכאורה היא מאוד לא רצתה להיות לסבית.

מאחר שכינרת מזכירה בקטע הזה את ניסיון ההתאבדות הראשון שלה, כשהייתה בת חמש עשרה וחצי כשאני הייתי כאמור בבית האח הגדול, עולה השאלה המתבקשת, האם לדברים שאמרתי אז בגנות ההומוסקסואליות בבית האח הגדול היה קשר לניסיון ההתאבדות הראשון ההוא? אני לא יודע.

כינרת ידעה שאני מאוד נגד הומוסקסואליות (אבל אוהב מאוד ומכבד מאוד הרבה יוצרים הומואים מקסימים), והיא ידעה גם שאני מבדיל בין הומוסקסואליות לבין לסביות ושאין לי דחייה דומה כלפי לסביות, גם אם לא רציתי כמובן שהיא תהיה לסבית. העובדה הקשה שאי אפשר להתעלם ממנה, היא שהיא עצמה מסכמת את הווידוי במילים: "...ובכך נתתי לעצמי אפשרות בסיסית לתפקד. לא ליהנות או לאהוב את עצמי או לשמוח, אבל לתפקד. בערך. וכך החל תהליך הדרגתי ומקבל, שבסופו ניסיתי להתאבד".

אז כן, יש לכל זה קשר לניסיון ההתאבדות הראשון. אבל לא להתאבדות השנייה, הסופית, ככל שאני יודע, אם כי גם שם, בהתאבדות הסופית, היו מעורבות בחייה דמויות הומוסקסואליות למיניהן, אחת מהן דמות רוחנית ומעודנת עד לפלא, שאיתה היה לכינרת קשר קרוב במיוחד בימי השירות הלאומי.

אגב, הבת הבכורה שלי, בשמת, שבאה מאמריקה עם מותה של כינרת, אומרת לי עכשיו שגם לאנג'לינה ג'ולי, היפה בנשות תבל (הערה מאוחרת: אני כל כך כועס על הכריתה שכרתה את שדיה בגלל הפחדות הרופאים, כמקדם ביטחון אנטי-סרטני כביכול), גם לה הייתה תקופה לסבית. לא ידעתי, אבל זה בהחלט מנחם, זה חלק מהמשחק של הדור הזה, גם אם לכינרת עצמה לא הייתה תקופה לסבית ממש. לא על פי מה שאנחנו יודעים, ומכל מקום, תמיד היו נדמה לי גם בנים בסביבה וסוג של התאהבויות, כולל הבחור שאיתו שכבה בפעם האחת שאנחנו יודעים עליו, גם מתוך מה שכתוב ביומנים שלה וגם ממה שסיפרה לנו חברתה מל.

השלמה לווידוי הראשון אפשר למצוא בעוד קטע מהיומנים:

"הכל התחיל כשפחדתי שאני לסבית. במודע שיקרתי לעצמי, אמרתי לעצמי שאני אוהבת את X ולא את הבחורה ההיא. כדי לתחזק את השקר הזה, הייתי צריכה לאהוב אותו בכוח, וכך התחלתי לדמיין כל מיני דברים מוגזמים לחלוטין. והוא פשוט נשאר שם בראש שלי, כל השנה ההיא והיה מפלט מכל מה שמגעיל אצלי ורע. אבל העניין הוא, שבכלל לא הכרתי אותו. ראיתי אותו למשך יותר משתי דקות רק פעם אחת בחיי. כלומר, עד שהתחלתי "לאהוב" אותו. לאחר מכן היו לי עוד כמה היתקלויות איתו, שכאילו נלקחו היישר משערי הגיהינום. ב-SMS אחד הוא סיכם אותי. "חמודה אבל קצת ביישנית".

הערה מקדימה: כשנה-שנתיים אחרי הווידוי המוקדם ההוא, כשהייתה בפנימיית מצפה רמון ולמדה בתיכון מצפה רמון - היא הייתה אז בת 16 וחצי בערך - הביעה כינרת ביומן שכתבה אז בכתב ראי(!), כדי שאף אחד בפנימייה לא יוכל לקרוא אם יגלה, יחס שונה לגמרי ללסביות. יחס נטול ייסורים מעיקרו, וזה כל הקסם:

אנשים אומרים לי שאני יפה. חכמה.
וכל מה שאני רוצה זה להרגיש כמו בן אדם.
להרגיש חיה.
להרגיש את כל הרגשות הרוטטים, המסריחים האלה, השבורים, החלשים, הנזקקים, המגעילים האלה.
אני זוכרת את העולם הזה שחייתי בו כשחשבתי שאני לסבית. הפחד הנורא, תחושת הניתוק...
והיום זה כל כך לא אכפת לי. לסבית? שיהיה. זה אפילו מגניב יותר מלהיות סטרייטית".


עד כאן על הקטע הלסבי בספר כינרת.

זעקת כינרת | סיפור התאבדותה של כינרת בן