פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קשוב מאוד 55: ככה נשמעת מוזיקה פמיניסטית

      התותחים רועמים וכרגיל המוזות שותקות, ואיך בכלל נרגעים עם מוזיקה כשזעם, אלימות ושנאה מציפים את הכל? דווקא עכשיו, האלבום משיריה של צביה אהרוני הגיע בדיוק בזמן

      דאנה איבגי (צילום מסך , אינסטגרם)
      דאנה איבגי. שותפה ל"עכשיו לנשום" (צילום מסך)

      מעטים משחררים מוזיקה חדשה בתקופה הזאת. חלק מחכים למבול ראש השנה, אז יש עלייה במכירות האלבומים אבל צניחה בכמות תשומת הלב שמגיעה לכל אחד מהם. אחרים חוששים להוציא שירים חדשים בזמנים נוראיים שכאלה. המוזות שלנו כרגיל שותקות כשהתותחים רועמים (והעובדה שהצל הוא הדמות המוזיקלית הבולטת סביב המבצע הזה אומרת הכל), ובכלל, איך נרגעים עם מוזיקה כשמסביב הזעם, האלימות והשנאה מציפים את הכל? דווקא עכשיו, באמצע המהומה, האלבום משיריה של צביה אהרוני מבקש: "עכשיו לנשום". האמת, לגמרי במקום.

      להאזנה לאלבום "עכשיו לנשום" משיריה של צביה אהרוני במלואו:

      אהרוני היא פזמונאית שכבר כמה שנים מעלה מופע מהטקסטים שהיא כותבת, ולאחרונה ביקשה מזמרות שונות שילחינו ויקליטו אותם. רשימת השמות שהיא הצליחה לגייס מרשימה: יעל דקלבאום, מיקי קם, דין דין אביב, רות דולורס וייס, דאנה איבגי, רודי בינסיין, דיאנה גולבי, קמילה וחני דינור, וישנו גם קטע אחד שאהרוני מקריאה בעצמה. אפשר להבין לבד: הקולות והסגנונות מגוונים (דין דין אביב על תקן הצליל היותר אתני, האחרות - כל אחת בסגנונה היא), העיבודים עשירים (הפקה של רונן ויטמן), והתוצאה ערבה לאוזניים.

      כבר כמה שנים שהמצב בישראל לא טוב לזמרות. גם כשיש ריבוי של כוחות נשיים יוצרים, על פי רוב הן ממלאות רק חלק קטן מההשמעות והמצעדים. בקולנוע הישראלי אנחנו עדים לפריחה של יצירה נשית (שגם בו דאנה איבגי מככבת) מצליחה ומוערכת, אבל במוזיקה אנחנו לא שם כרגע. דווקא לכן, בעתות כאלה שבהן שומעים בעיקר גברים מלהגים על גברים בכל הפרשנויות והדיונים הבטחוניים, "עכשיו לנשום" מציע רגע של חסד, ויש לומר: של נשיות נוכחת, חכמה, רבת רבדים ומורכבת. מבלי להיכנס לאיזו מגננה או עמדת התנגשות, כנראה שככה נשמעת מוזיקה פמיניסטית ישראלית.

      אחת נקודות החוזק המשמעותיות של האלבום היא התאמה מוצלחת בין השיר לזמרת הספציפית: מיקי קם למשל מפליאה בשירה דרמטית בקטע סוער בשם "הימים האלה", שעשוי להתאים לימים האלה, ומזכירה שוב שהיא זמרת מצוינת בפני עצמה. דאנה איבגי מקבלת את "שולם", שיר במידות שלה, על התמודדויות קטנות של מערכות יחסים. רודי בינסיין ודיאנה גולבי מופיעות כזמרות לגיטימיות ולא כפליטות של ריאליטי, ובמקרה של גולבי, בשיר קשה על הדחקה של רגשות בחברה שרוצה את הנשים שלה חייכניות בלבד ("את הצעקה דוחסת. מי יאהב אותך כשאת כועסת?"), התוצאה מוצלחת במיוחד. כדאי לציין גם את קמילה, זמרת שלא הכרתי קודם, בתפילה למצוא את הנשגב גם בתוך אפרוריות השגרה ("יומיומי").

      מעל כולן ניצבת רות דולורס וייס בקטע קורע לב בשם "בת כמוך": דיאלוג של מריבה והשלמה בין אם ובת, שמסתיים בדור נשי שלישי שהולך באותה הדרך. זה אולי הלחן הקליט ביותר שוייס שרה מעודה, ואולי לכן, כשהיא שרה לחן "סטנדרטי" ומתמסרת לו, היא מרגשת במיוחד.

      "עכשיו לנשום" הוא אלבום מהנה ונעים, לא דורש הרבה מהמאזין אבל בכלל לא שטחי. העובדה שמדובר באוסף של מלחינים וזמרות שונות מובילה לאיזה חוסר אחידות בתוצאה הסופית, ואולי הראשוניות של הפרויקט הזה (אלה שירים ראשונים כמעט של אהרוני שמולחנים ומוקלטים) הובילה גם לאיזו הנמכת ציפיות. ל"עכשיו לנשום" אין יומרה להיות יצירה שתטלטל את עולמכם, אלא רק לתת חיים לשירים ולאפשר להם להתפזם ברוח. אפשר היה להעז יותר ולהתיימר ליותר, וגם להצליח בזה. אין לי ספק בכך.

      בקטנה:

      ב-15 השנים שהוא לא איתנו (שציינו השבוע), מאיר אריאל הספיק הרבה. הוא הפך מאמן שמעטים פוקדים את הופעותיו האזוטריות לגורו מנוח של בני נוער, שהמונים ממלאים את הערבים לזכרו ומשננים את חידודיו. ספק אם יש בתולדות המוזיקה הישראלית עוד מישהו שההערצה אליו התעצמה כל כך רק אחרי מותו כמו במקרה של אריאל. מה שיותר מפעים הוא שכמו במקרה של החמישייה הקאמרית, זה לפעמים מרגיש כאילו אין פארסה או טרגדיה ישראלית שאריאל לא חזה אותה באיזה שיר. ומה נגיד בימים כאלה, כשגם ככה לאף אחד אין ממש מצב רוח לכל מיני דוקטור התחכמות, אלא רק לשירי כאב הולכים ושבים. ומה נגיד, שמה שעולה לנו בראש, זאת רק שורה מצמררת על נגמ"ש העולה על קו רקיע, ואין מבדיל בין דם לדם.

      ולחובבי אריאל, נזכיר ששגיא בן נון חשף כאן השבוע ראיון גנוז עם הזמר , וכמה יצירות אבודות.