יום חמישי בערב. המבצע בעזה לא מתקרב לסיום. לא רחוק מדי מהשטחים הצבאיים הסגורים, אווירה חגיגית הבולטת בחריגותה שורה בקרב התושבים המקומיים. כשלושים איש, רובם מבוגרים למדי, החלו להתכנס אט אט במקלט של קיבוץ גבים במועצה האזורית שער הנגב. באיזשהו שלב אמורה להגיע מירי אלוני עם ההרכב שלה, היא ולא אחרת, לשמח את העורף ביוזמת משרד התרבות והספורט, אבל בינתיים היא מתעכבת באחד הקיבוצים הסמוכים, כחלק מיום של הופעות באזור. היא מגיעה לבסוף ומחיאות הכפיים ממלאות את החלל הקטן, האטום, האדיש לחלוטין למהומה שמתחוללת כמה עשרות קילומטרים משם או פחות. "זמרת השלום" הגיעה עם שירי תקווה מפעם, ומתרכזים בזה כי העתיד נראה הרבה פחות טוב.
אלוני היא אגדה-חיה באמת. באמצע שנות ה-60 שלה, מלאת אנרגיות ועם קול שלא מתעייף, אבל גם עם מבט מעט יגע שראה עוד מקלט ועוד מקלט ועוד מקלט, היא מתעקשת בכל סבב הסלמה לרדת למקלטים בצפון או בדרום כבר מעל 40 שנה. מי שהייתה שותפה למחזור האגדי מכולם של להקת הנח"ל (זה שהוציא בין היתר את להקת כוורת ושוקולד מנטה מסטיק), ללהקת הרוק פורצת-הדרך "אחרית הימים" וללא מעט רגעים בלתי נשכחים ("שיר לערב חג", "אהבת איתמר בן אב"י", "על דעת המקום", "מונה ליזה של המאה העשרים"), כולל הרגע ההוא בכיכר מלכי ישראל שעוד נשוב אליו, אותו הרגע שקשר אותה לנצח עם מסרי השלום. באמצע המלחמה הארורה הזאת, היא מתקבלת באהבה גדולה, ונפגשת עם קהל שלא רוצה לתת לה - ולתקוות שהיא מייצגת - ללכת.
"מאז שנותיי כחיילת, או שהייתי מגוייסת או שאני מגייסת את עצמי להופיע על מנת להעלות את המורל בקרב החיילים - או במלחמות האחרונות: בעורף שספון במקלטים. אבל יש לומר שקוראים לי זמרת השלום ואני בהחלט אישה של שלום. בעד שלום, וויתורים למען השלום ותמכתי ביצחק רבין ואני חושבת שאם הוא לא היה נרצח אז אולי פני הדברים כאן היו אחרים", היא אומרת בגילוי לב בשיחה שהתרחשה כמה ימים לאחר אותה ההופעה, אך גם מבקשת לחדד את עמדתה סביב העימות הנוכחי: "הדברים מעורבים אצלי. המורשת שגדלתי עליה קראה לקחת את גורלנו בידנו ולהגן על עצמנו ולהילחם על מקומנו פה. אני לא קוראת לעצמי רק 'שמאלנית' אלא אני חושבת שכל אחד צריך מערכת הגנה ויש לנו חובה להגן על עצמנו. למען הגילוי הנאות, אני באה ממשפחה לוחמת: הסבא והסבתא שלי שייכים לאגודת השומר. סבי היה שם ואחותו ציפורה גם התחתנה עם אלכסנדר זיד. אני אף פעם לא חשבתי שיוכלו לנו - כי ככה גדלתי. אף פעם לא הרגשתי את ה'יזרקו אותנו לים' כי לא כך חונכתי, אנחנו חונכנו על גבורה. בכל זאת, אתה רואה שקיים ציר רשע שבאמת שרוצה לקום עלינו לכלותנו, אז תודה לאל וברוך השם שאנחנו חזקים וצריך לחזק את החיילים שלנו ולא לצאת נגדם, ולהגן על המדינה הקטנה שלנו ועל חלקת אלוהים הקטנה. אין לנו ברירה אחרת".
הרפרטואר של אלוני כולל שירים רבים שלה אבל גם להיטים של להקות צבאיות אחרות. בהתחשב בסיטואציה, יש דגש מרכזי על שירים שמחים יותר בעוד השירים העצובים נדחקו אל מחוץ לליינאפ. התרגשות מיוחדת עוברת בין חברי הקיבוץ, שעל חבריו הוותיקים נמנים אנשי נח"ל לא מעטים, כשאלוני, כזכור בעצמה בוגרת להקת הנח"ל, מבצעת את "בהיאחזות הנח"ל בסיני" שכתבה נעמי שמר יחד עם בנה יוסף המלווה אותה בגיטרה לאורך ההופעה ("הוא יוצר בפני עצמו, וכבר הקלטנו שלושה שירים שבהם אני מלווה אותו בכיף גדול"). ברגע אחר היא מצמררת בביצוע עוצמתי ל"הבן יקיר לי". הקהל מגיב לה והיא מספרת אנקדוטות ובדיחות, ומתיידדת עם אחת הילדות הקטנטנות מהקיבוץ שרוקדת לה בזמן השירים. לקראת סוף ההופעה מתגלה שהעיכובים גבו לבסוף מחיר - בקיבוץ ניר-עם הסמוך הודיעו כי כבר נעשה מאוחר, מה שמעודד את הקהל לבקש ממנה להישאר על חשבון ההופעה שבוטלה. השבוע היא תחזור לשם ותשלים את ההופעות שנדחו.
"ביקשתי שישלחו אותי לקיבוצים של הנחלאווים", היא אומרת, "והשבוע אשלים את ההופעה בניר עם ובכרם שלום ובזיקים וכל המקומות שפעם היו היאחזויות. אני חושבת שהם אנשים אמיצים. בנחל עוז עצרו אותנו בשני מחסומים. אחד הצלחנו לעבור אבל בשני חיכינו וחיכינו עד שהחיילים במחסום ביררו אם אפשר לתת לנו לעבור. אני אגב מצדיקה אותם לגמרי - האזור הוא שטח צבאי סגור. בינתיים בכל מחסום כזה קפצו עליי חיילים וקצינים כדי להצטלם איתי. לכן הספקנו רק בנחל עוז, שהופענו בו יום לפני חג היווסדו של הקיבוץ, ובגבים". זאת כאמור ממש לא הפעם הראשונה שהיא יוצאת אל הקווים הראשונים. במלחמת לבנון השנייה נסעה לנהריה מיד לאחר הירי הראשון לעיר ("שמוליק בעלי ואני היבטנו אחד על השני ואמרנו שאי אפשר להיות כאן בתל אביב"), ועוד במלחמת יום הכיפורים דרשה להופיע בסיני, חרף הסירוב הראשוני של המערכת ("היינו מנגנים ושרים והייתי אוספת בהופעות מספרי טלפון, אם מישהו רצה שנמסור דרישת שלום בשמו. כשהייתי חוזרת הביתה הייתי יושבת ומרימה עשרות ומאות טלפונים").
זה נגמר, כמובן, עם "שיר לשלום", עם כמה סטיות מהנוסח המקורי - שמתקבלות, כך מסתבר, בחיבה גדולה. היא אמנם שרה את הנוסח הזה כבר כמה שנים, אך הוא בוודאי חדש למי שלא שמע אותה בשנים האחרונות. "הכל בתיאום עם יענקל'ה (רוטבליט, הפזמונאי שכתב את "שיר לשלום", נ"מ)", היא מסבירה "שינוי אחד קניתי מהציבור הדתי, שלא יכול לשיר 'אל תלחשו תפילה' - הכוונה בשיר הרי היא לא נגד התפילה אלא בעד הצעקה, אבל הציבור הדתי לא יכול בכל זאת לשיר את זה. יום אחד, כשצירפו אותי למשלחת של בני נוער לפולין שמעתי בנות דתיות מכל הארץ יושבות ושרות את שיר לשלום, ושמעתי שהן שרות 'גם תלחשו תפילה' ולא 'אל', אז אני מאמצת ומאז. אחרי רצח רבין שיניתי את 'הניחו להולכים' ל'זכרו את ההולכים', גם כי גם רבין בעיניי נרצח על מזבח השלום וגם השינוי הזה התקבל מאוד בברכה על ידי הקהל כולו, שהרי אין כמעט משפחה שלא נגע בה השכול בארץ שלנו. פזמון אחד בערבית קיים בשיר כבר מאז הירצחו של סאדאת, כששרתי את השיר הזה בכיכר בעצרת שארגן אייבי נתן. במרוצת השנים גם שרתי אותו עם סמיר שוקרי, שזה תרגום של אבא שלו".
יש מי שעויין את השיר הזה באווירה המלחמתית שעכשיו?
"מאוד אוהבים את השיר הזה. לפעמים קורה שאומרים לי בעקיצה 'את עוד שרה על השלום? איפה השלום שלך?', אז אני אומרת שגם לאדם שהייתה לו אהבה נכזבת ונשבר לו הלב - הוא לא ימשיך לקוות ולכמוה לאהבה חדשה? אותו דבר אנחנו עם השלום, אנחנו אוהבי שלום וכמהים אליו. מאוד מרגש אותי באופן אישי, כשהקהל בזמן מלחמה בזמנים כל כך קשים, בזמן שהתגלה פתח מנהרה בנחל עוז, אנשים יושבים ושרים 'שיר לשלום' בדבקות כזו. זה מרגש, כי אנחנו בסופו של דבר עם שוחר שלום".
ואם כבר הזכרנו את רצח רבין: את פעילה ברשתות החברתיות ועוקבת אחרי מה שמתרחש. יש הרגשה ששנאה גדולה משתוללת בין ימין לשמאל. יש כבר מי שהשווה את האווירה הציבורית לימים שלפני הרצח ההוא. את מזדהה עם התחושות האלה?
"ממש לא. אני לא חושבת שזה מגיע לזה. רוב העם מאוד מאוחד. אני בכלל מאוד שמחה וגאה להיות חלק מחברה כל כך דמוקרטית שנותנת זכות דיבור לכולם, ואני חושבת שלמען חזותנו ולמען הדימוי שלנו חשוב שגם אצלנו נשמעים קולות כאלה. חשוב שרואים שאצלנו שיש ביטוי ואפשר לבטא דברים של כל גווני הקשת. תמיד יש מתלהמים. זה לא מגיע למה שזה היה אז, ברצח רבין בכל זאת העם למד איזהשהו לקח. מתלהמים תמיד יש, אבל בסך הכל יש צדדים באותו מטבע. הקיצונים 'אצלנו' ו'אצלם' זה שני צדדים של אותו המטבע".
צרות באות בצרורות ובשנתיים האחרונות אירועים לא קלים פקדו את חייה של אלוני. חבריה ללהקת הנח"ל, ענת גוב ומנחם זילברמן, הלכו לעולמם בגיל צעיר יחסית. היא השתתפה השנה במחזמר "אלדוראדו", על פי מחזה וסרט משנות ה-60 שהפיק אז והיום מנחם גולן, שבעצמו חולה מאוד, וגם מני פאר שהשתתף לצדה במופע חלה בסרטן. אם לא די בכך, בן זוגה של אלוני ב-30 השנה האחרונות, שמוליק אומני, אינו בקו הבריאות, ואחרי שעבר השנה צינתור והשתלת מסתם מלאכותי, הוא אושפז פעם נוספת למחרת יום ההופעות בדרום הארץ. "הוא לוקח את המלחמה מאוד קשה, מאוד קשה לו עם ההרוגים והמחיר של המלחמה. שמוליק הוא איש ה-101, אבל מתחת למעטה הקשיחות שלו הוא איש רגשן ולוקח ללב. הוא עצמו השתתף בפעולות התגמול בשנות ה-50 נגד המסתננים מעזה. באחת הפעולות הוא מספר שהם חזרו מהפעולה כבדים יותר בשמונה, כלומר עם שמונה הרוגים, שאחד מהם, מפקד הכוח סעדיה 'סופפו' אלקיים היה חבר נפש קרוב שלו. הוא קבר הרבה חברים, אז וודאי שהוא לוקח את זה נורא ללב. כל ההתרגשות הזאת כנראה השפיעה עליו, אבל הוא כבר בסדר ומאוזן".
לקראת סוף ההופעה של אלוני במקלט בגבים היא שרה "ארץ להד"ם", גם כן של נעמי שמר, לבקשת הקהל. על רקע החדשות הקשות שמגיעות חדשות לבקרים מאזורי הלחימה, השיר היפה הזה המבקש שאולי לא היו הדברים מעולם, מעורר קצת ייאוש. ובאותה תקווה נאיבית מלווה בפיכחון כואב השיחה של אלוני ושלי מסתיימת כשהיא נאנחת: "אני מקווה כמו כולם, שאת השלום שאנחנו כולם חולמים עליו, אני אזכה לראות עוד בקדנציה שלי".