פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קשוב מאוד 57: חברי הקולקטיב לא קופצים מהעוגה

      האלבום החדש של הקולקטיב עשוי לעילא, משויף ובעל רגעים יפים מאוד. מצד שני, חסר בו קילר אינסטינקט, יומרה גדולה, תעוזה וחוצפה שיהפכו אותם ללהקה גדולה באמת

      הקולקטיב (יח"צ)
      הקולקטיב (צילום: אדם קלדרון)

      נכון לכתיבת שורות אלה עוד לא הסתיים סבב האלימות ברצועת עזה ודרום הארץ, ונדמה שעולם המוזיקה הישראלית קפא. כמעט שום אלבום בולט לא יצא בשבועות האחרונים, הופעות רבות התבטלו בנימוק של חוסר מצב רוח (ואם להודות על האמת, אין ראש גם לכתוב ביקורות). ישנם אמנם לא מעט סינגלים איזוטריים שיצאו כדי להביע הזדהות עם צה"ל ונעלמו כלעומת שבאו - כמובן שלא שירי מחאה - אבל המוזיקאים הישראלים ברובם לא מתבטאים ולא מגיבים. אם כבר, זה רק מאיימים (הצל) או מאוימים (רונה קינן), לא ממש נוכחות מרשימה.

      דווקא ברקע השיממון הזה, אחת הלהקות המדוברות ברוק האלטרנטיבי הישראלי, הקולקטיב, או יותר נכון Acollective (שהם עידן רבינוביץ', רועי ריק, רועי רבינוביץ', יוסי מזרחי, דניאל שוהם, עמנואל סלונים ונדב לוזיה), הוציאה את האלבום "Pangaea", השני המלא באנגלית תחת השם הזה, וזה שמגיע אחרי שנת פריצה יוצאת דופן. חברי הקולקטיב מגיעים אחרי הפקות מרתקות לנינט טייב (הקוראים המסורים של וואלה! סלבס זוכרים בוודאי שחבר הלהקה, יוסי מזרחי, הוא ארוסה?) ולשלומי שבן (וגם קצת לאריק ברמן בשיר "גרביטציה"). עכשיו, אחרי הייפ גדול שהופיע כבר באלבום הקודם, טורים בחו"ל ופרגון מעבר לים, ובוודאי בעקבות בפרופיל המקומי הגבוה של ההפקות האחרות, Acollective התייצבה לאתגר משמעותי: להוכיח שמדובר בלהקה גדולה, משמעותית ואיכותית.

      על פניו, הם לגמרי שם. הקולקטיב יציבים יחד עם עמית ארז בשורה הראשונה של הרוק האלטרנטיבי המקומי, שיישר קו עם הסאונד של האינדי העולמי: בשני המקרים, לדעתי, מורגשת השפעה גדולה מאוד של ארקייד פייר, ובמקרה של הקולקטיב, גם של להקות כמו Edward Sharpe and the Magnetic Zeros. כמו הלהקות אלה, גם כאן חברי ההרכב מנגנים בהרבה כלים שונים, ובכל זאת הסאונד נשמע הומוגני מאוד, אולי אפילו קצת יותר מדי. כך או כך, ההפקה מוקפדת מאוד. כל שיר נשמע כאילו הוא שוייף היטב שוב ושוב באולפנים. זאת נקודת תורפה נוספת במיצג של הקולקטיב: זה בהחלט רוק עשוי לעילא, אבל ללא אף מרכיב בלתי צפוי, מתפרץ, או משתולל. זה קצת סטרילי מדי בשביל רוקנרול.

      החצי הראשון של "Pangaea" מרים את הציפיות גבוה מאוד. יכול מאוד להיות שאילו הוא היה יוצא כאי.פי. עם ששת או שבעת השירים הראשונים בלבד, "Pangaea" היה מוכרז כיצירת מופת מיידית. הקולות הגבוהים של הזמרים מובילים קבוצת שירים שהיא גם מרגשת אבל ממש לא מבאסת, אלא מלאה בחיוניות. בולטים מעל כולם ההמנון "Happiest of all Memorial Days", שכבר מושמע הרבה ברדיו ובצדק מוחלט, ויותר ממנו "Custom", שני שירי אהבה שמרמזים על קטסטרופה, ומהממים ביופיים. בחצי השני האלבום קצת שוקע לאיטו בתוך שירים שנדמה שחוזרים על רעיונות מהחצי הראשון, וגורמים להכל להישמע קצת דומה מדי.

      אנחנו נשארים עם פרדוקסים: הקולקטיב לא כאן ולא כאן. הרכב שוויוני ללא שום דמות דומיננטית בראשה, כשכמעט בלתי אפשרי להבדיל בין שני הסולנים. הטקסטים מדוכדכים בדרכם אבל המוזיקה בכלל לא. המילים מזכירות שוב ושוב געגועים לבית רחוק, ובכלל חרטה וניסיונות להשיב את הגלגל לאחור, אבל בחלק מהשירים האלה אפשר ממש לרקוד. המשפטים ארוכים ומתמשכים עד אין קץ, נטולי נקודות. הפזמונים בדרך כלל הם דווקא שורה אחת. הסיבות האלה הופכות את הקולקטיב לאחת הלהקות הכי מעניינות בישראל של עכשיו, ואת "Panagaea" לאחד האלבומים הישראלים הטובים של תשע"ד בקלות. ומצד שני, חסר כאן קילר אינסטינקט, יומרה גדולה, אגו, תעוזה וחוצפה, שהופכות להקות טובות ללהקות גדולות באמת, ושירים יפים למפלצות שנשארות גם אחרי שנים.

      הזכרנו בפתיחה את המלחמה, ויש מי שמחפש לה המנונים, וכמובן שאין באמת. אבל אם כבר, ולמרות שהקו של הקולקטיב רחוק מאוד מהקו של המיינסטרים הישראלי של 2014, אולי השיר היפה שלה על "יום הזיכרון השמח מכולם" - "אני רוצה ילד שלא יגדל אף פעם... אם את עדיין לבד אני אשמח לחזור הביתה" - יכול לדבר אל מי שמחפש שירים עם קצת פחות פאתוס ויותר כנות. ואולי דווקא אחת השורות שסוגרות את "Pangaea", מהשיר "Locket", יכולה לעשות עבודה טובה יותר: "Take back your loving instead. Put it in a safe and lock it for a long, long time". זה אולי יכול להתאים יותר לשיברון הלב שרבים כאן כל כך מרגישים עכשיו.