הנה הוא כאן: עשור לגמר "כוכב נולד 2"

      קשוב מאוד 58: חטיבת הראל

      עשור לאחר גמר "כוכב נולד 2", קרב סקעת-מויאל מרגיש היום קצת כמו קרב עפרה-ירדנה, אנקדוטה נחמדה ואולי גם חסרת חשיבות מתקופה רחוקה. ובכל זאת, אחד ההראלים ניצח וקבע את פני המוזיקה הישראלית

      נדב מנוחין
      הראל מול הראל (צילומים: אוהד מורנו, רמי מימון)

      לפעמים קשה לזכור ש"כוכב נולד" לא נולדה מפלצת. כלומר, אולי היא נולדה ככה אבל גם אם כן, לקח לה הרבה זמן להבין שהיא מפלצת ולהפנים את זה. התווית "לא נפסיק לשיר" רק ירדה, שתי העונות הראשונות היו מלאות בזמרים טובים באמת, כאלה שאמורים היו להיכנס לחלל בוואקום של הקולות החדשים ברדיו. תכתיבי הריאליטי והסיפורים המרגשים טרם יושמו באופן מלא, והמניפולציות הרגשיות טרם הופיעו. נכון, זאת תמיד היתה פרסומת ארוכה לסלקום, אבל אז, הצבעים הסגולים היו רק התפאורה למוזיקה, והמוזיקה עוד לא היו תפאורה לצבעים הסגולים.

      העידן הסו-קולד בתולי הזה, המפץ הגדול של כוכב נולד, היה הרבה יותר מרשים מכל מה העונות שבאו אחריו. ההוכחה הגדולה מכולן היא כנראה השילוש הלא-קדוש נינט-שירי-גבסו, שממשיך להיות רלוונטי גם היום, גם במרחק גדול מהסגנון שהם שרו במקור. אבל גם אם נינט היא אולי המוזיקאית הכריזמטית ביותר שהופיעה כאן בעשור האחרון (ומבצעת ענקית, כמובן), וגם אם הדרך הנסיונית שלה מרתקת, ההשפעה שלה ושל חבריה לגמר הראשון בניצנים על המוזיקה הישראלית היא זניחה. אין היום חקייני נינט או שירי מימון, או משהו דומה אפילו. הקולות שלהם יפים ואפילו מקוריים, אבל התרומה העיקרית שלהם היא בעצם הופעתם, בדרך חדשה: אליק נולד מן הים, גבסו נולד מערוץ 2.

      עוד בוואלה! NEWS

      מעבר למה שדמיינתם: הנה כל הדברים שרכב הפנאי שלכם יכול לעשות ולא ידעתם

      בשיתוף HONDA
      לכתבה המלאה

      "גמר ההראלים", לכאורה, נראה בדיעבד פחות מרשים מקודמו מבחינת ההישגים של משתתפיו. שלטונם של סקעת ומויאל נגמר מהר מהצפוי, ואפשר להתווכח עד כמה החזיק מעמד אי פעם. אבל מתחת למעטה השכחה (למען הסר ספק, קראו לה עדי כהן), וגם מבלי להיזכר בערגה בדרמה המפומפמת המהפך, הקרב בין מויאל לסקעת מהדהד עמוקות בפופ הישראלי של השנים האחרונות. קרב בין גישות ביצוע, בין אופי זמרים, בין אג'נדות מוזיקליות שונות, לא פחות. רק בדיעבד, אפשר להבין שזה היה קרב אבוד מראש.

      הראל סקעת, כזכור, אמור היה להיות לנצח בלי בכלל בעיות. זמר עם קול ענק במונחים של זמרים ישראלים, חיוך כובש, וחיבה מובהקת לדרמה ובעיקר לשירים ישנים, עדיף בסגנון שאנסון צרפתי או להקות צבאיות. פנים של היום עם השירים של פעם - זאת המהות המדויקת של החזון המקורי של "כוכב נולד", עדיין עם ה-DNA של האם החורגת והמשונה "לא נפסיק לשיר". הוא לא אמור היה לחדש, רק לשיר בעוצמה קטעים מארבע אחרי הצהריים - היישר אל סוף השבוע הרגוע. הוא אמור היה להיות סיבוב הניצחון האמיתי של כוכב נולד, הוכחה לזיהוי של זמרים לגיטימיים במיינסטרים הישראלי העכשווי והכללי. לא היתה עוד אף דמות שקלעה לטייפקאסט הזה כמו סקעת באף אחת מהעונות.

      בממלכת שירי יום הזיכרון של כוכב נולד זה עבד מעולה. "בתוך", "בדידות" או "עודני ילד" עשו את מה שהם היו צריכים לעשות לפי כל כללי הפורמט. בחוץ זאת כבר היתה בעיה: בעולם האמיתי, מוזיקה מהסוג הזה כבר היתה סחורה פחות שווה. ההתחלה היתה מבטיחה, כשסקעת כבש מצעדים על אדי התהילה מהעונה שנגמרה. אבל לאט לאט, דברים התחילו לחרוק: התיאטרליות נשמעה לעיתים מוגזמת, ההפקות נשמעו רחוקות, והיו כאלה שסברו שהעמימות לגבי שירי האהבה לבסס את עצמו כזמר משכנע. השחיקה בערך המותג עשתה את שלה, וכמו כמעט כל אמן פופ ישראלי או יוצא כוכב לפניו או אחריו, סקעת גילה את הכתף הקרה של המיינסטרים הישראלי.

      למרבה מזלו, הוא עוד הספיק להשאיר רושם שמסייע לו לשנע מעריצים ולמלא אולמות גם היום, עשור אחרי הגמר: תארי זמר השנה וכמה להיטים גדולים. ראוי לציון במיוחד במקרה שלו הוא "ואת", השיר הנדיר שרקחה עבורו קרן פלס. כשני כוחות שיועדו לגדולה, הוא מכנופיית טדי והיא מכנופיית רימון, ועם חיבה משותפת לבלדות פסנתר דרמטיות ותיאטרליות, שיתוף הפעולה ביניהם היה עשוי בדיוק מהחומר שכולם אוהבים, ויצר, באמת, בלדה ישראלית גדולה ומרגשת. ההבלחה הזאת היתה גם שירת הברבור של אותו הרעיון המקורי: גוף של היום עם השירים בטעם של פעם.

      מויאל הוא בכלל מסיפור אחר. מתנחל, מד"ס בצבא, ובעל טעם מוזיקלי הפוך משל סקעת, ולראייה, הוא לא שר שירים מפסטיבלי הזמן והפזמון. בעז שרעבי, יהודה פוליקר, מאיר בנאי. למרות שסקעת מיומן בסלסולים (הוא השתתף ב"המלך הבא" של ערוץ בריזה), הוא התנכר לסגנון הזה. כך, מויאל וסקעת היו לתמונות מראה: גבריות "חזקה" מול גבריות "רכה", אתוס מזרחי כביכול מול אתוס אשכנזי כביכול, אחד מהחבר'ה עם הגיטרה ומולו הזמר התיאטרלי שמקבל את מרכז הבמה. סקעת היה זמר ומוזיקאי מוכשר בהרבה, ומויאל בסך הכל ייצג בינוניות שרחוקה מסקעת שנות אור. הוא מעולם לא ניסה אפילו להגיע אל הנצח עם שירים גדולים מהחיים, רק לחזור הביתה בשלום. כל מה שהיה לו, חוץ מקול חזק, זה בעיקר ביטחון עצמי ודמות נגישה. הגמר ביניהם היה ההתגלמות המופלאה ביותר של המאבק הזה: "סקעת" מגיע עם יהורם גאון, ומויאל מגיב בבחירה מבריקה כמו "נר על החלון" של סטלה מאריס, הכי רחוק וחסר אופי שאפשר. ובאמת כמו במהפך של 77', ישראל החדשה ניצחה וישראל הישנה נשלחה לפינה להתבייש.

      הראל מויאל עוד מוציא שירים מדי פעם והם זוכים בדרך כלל להתעלמות, אבל בכל זאת הוא יכול להרגיש שהוא ניצח גם בתחרות הגדולה יותר. הניצחון שלו בגמר ניבא את תחילתה של המגמה המשמימה ביותר במוזיקה הישראלית של היום: מוזיקה שמרנית במיוחד של יוצרים ונגנים בינוניים, שחצי מתהילתם נסמכת על דמותם כחיילים-גברים רגישים אך מסוקסים, יהודיים ודמוקרטיים אך נטולי כל אמירה משמעותית או בעלת עומק, העיקר שהם מחזיקים גיטרה. עידן עמדי, נתן גושן או עידן חביב הם רק רפליקות של הראל מויאל, שהיה זמר יותר טוב משלושתם. הם לא זזים מהעמדה הזאת מילימטר. הם רק מתחלפים, וזוכרים: "הוראות אלו נכתבו בדם".

      קרב סקעת-מויאל מרגיש היום קצת כמו קרב עפרה-ירדנה, אנקדוטה נחמדה ואולי גם חסרת חשיבות מתקופה רחוקה, אבל התחרות ביניהם ומשחק הדימויים המנוגדים (שכמובן הוקצן על ידי הטלוויזיה), קבעו את פניו של האול-יזראליאן איידול לשנים קדימה. כך, במחי שיר אחד של פבלו רוזנברג, הכל השתנה.

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully