פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "הרחק מהיעדרו" - נושא חשוב עדיין לא הופך סרט למעניין או טוב

      "הרחק מהיעדרו" עוסק בנושא המזעזע של גילוי עריות, ניצול וקורבנות. על סוג סרטים כאלו נהוג לומר שהם "חשובים", אבל הטיפול בנושא הטעון נותר ריק, לא מנומק ולא מספיק משכנע

      "הרחק מהיעדרו" - נושא חשוב עדיין לא הופך סרט למעניין או טוב

      בדירה אפלולית חיים בני זוג. לא כל כך גבר ואישה, אלא בעל ורכוש. הוא בא והולך, פוקד, מחלק מילות חיבה והשפלה לפי הטעם, שוכב איתה כשבא לו וכשלא בא לו - עם אחרות. היא תלויה בו לחלוטין ומלבדו אין לה חיים: היא כמעט שלא יוצאת מהבית, ובילוי הזמן היחיד בחייה שאינו קשור לבן הזוג הוא זלילה והקאה חליפות. מערכת היחסים הזאת היתה מזעזעת בכל מקרה, אבל אז מתברר עוד פרט קטן שהופך אותה להרבה יותר גרועה: האישה הזאת? זאת לא אשתו. זאת הבת שלו.

      אם התיאור הזה בלבד גרם לכם להחליט לא לצפות בסרט הזה לעולם - זה לא מפתיע. "הרחק מהיעדרו", קל להבין, הוא לא סרט שכיף לראות, וכל מי שצופה בו (או יצר אותו) מודע לכך. הוא לא רק מציג את אחד הנושאים הכי קשים שנראו על מסכי הקולנוע בארץ, אלא מציג אותו ישירות, בלי שום רחמים או נחמה לקהל. כמעט שעה וחצי נטו של התעללות. על סרט מסוג זה אנשים לא אומרים שהוא טוב. אומרים שהוא "חשוב".

      הסרט מתעלל בצופים לא רק מבחינת הנושא שהוא עוסק בו, אלא גם מבחינת העשייה. הבעיה ‏העיקרית היא הדמויות, או העובדה שאין כאלה. הסרט מלווה כולו את הגיבורה, תמי (מעיין תורג'מן בתפקיד ראוי להערכה). תמי היא קורבן, והיא לא שום דבר מלבד קורבן. הסרט לא נותן לה היסטוריה, חלומות, או בכלל, משהו לדעת עליה מלבד היותה תקועה ‏בזוגיות האיומה הזאת. לא איך היא הגיעה לשם, לא מה היה קודם, לא מה היא אוהבת מלבד את אבא, ‏לא מי עומד מאחוריה ומלפניה ומצדדיה. ייתכן שבמקרה שלה, זו היתה הכוונה: העובדה שהיא גדלה אל תוך העולם הזה שללה ממנה את היכולת לנסות או להיות משהו אחר. אבל זה לא מסביר למה גם הדמויות המעטות האחרות בסרט הן כאלה. צחי גראד, בתפקיד האב, הוא אמנם מפלצת, אבל מפלצת לא ‏מעניינת. הסרט אפילו לא מנסה להסביר איך ולמה הוא כזה. בשלב מסוים נכנסת לתמונה אישה ‏נוספת, בגילומה של יעל אבקסיס, וגם לה אין שם, מקצוע, תחביבים, חיים, כלב, ספרים אהובים או ‏תכונות כלשהן מלבד הרצון לעזור לזולת.‏ אלה שלוש קליפות ריקות.‏

      הרחק מהיעדרו (יח"צ)
      מתוך "הרחק מהיעדרו" (צילום: יח"צ)

      ‏נדמה שקרן ידעיה, במאית בעלת ניסיון ועתירת כיבודים, נפלה למלכודת שהרבה יוצרים מכובדים נופלים אליה: הבלבול בין צמצום לבין ‏איכות. ‏המחשבה שאם אין בסרט מוזיקה, ואם הדיאלוגים מעטים, ואם המצלמה נעה בכבדות, ואם ‏הנושא ‏ממש ממש כבד ולא נעים, כל אלה לבדם מספיקים כדי שהסרט יהיה איכותי. ולא, זה לא ‏המצב בכלל. מיעוט הטקסטים לא מוסיף לסרט אמינות, אלא בדיוק להיפך. ‏מיעוט הפרטים לא הופך את הדמויות לאוניברסליות, הוא מרוקן אותן. האיטיות לא גורמת לסרט להיות טוב יותר, היא רק מרחיקה ממנו צופים.

      נקודת ההשוואה המתבקשת היא "שש פעמים". גם הוא סרט ישראלי שעוסק באישה שנופלת קורבן לאלימות מינית גברית. גם הוא רחוק מלהיות סרט נעים לצפייה. ובכל זאת "שש פעמים" הוא כל מה ש"הרחק מהיעדרו" הוא לא: קצבי, מנומק, נוגע. הוא סרט עמוס בדיבורים, בדיאלוגים מלוטשים ומדויקים שהופכים את כל הדמויות – גם הקורבן וגם המקרבנים – לבני אדם מלאים ואמינים. ולכן "שש פעמים" עובד: הוא הביא מספר מדהים של צופים, בהתחשב בנושא ובאופי הסרט, וכך עשה הרבה להעלאת הנושאים שבהם הוא עוסק לסדר היום. וכך "שש פעמים" הרוויח ביושר את התואר "סרט חשוב".

      לעומתו, "הרחק מהיעדרו" הוא סרט שחושב שעצם השמת הנושא המטריד על השולחן היא מספיקה, ולא צריך לעשות שום דבר מעבר לזה. הוא רק מצביע ומראה כמה שזה מזעזע. כן. זה מזעזע. לא, זה לא סרט טוב.

      שיגור מוצלח: צחי גראד חוזר לקדמת הבמה. ריאיון

      האם תצפו ב"הרחק מהיעדרו"? ספרו לנו בפייסבוק