פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קשוב מאוד 60: שלומי שבת בן שישים

      לא רק בגלל הרוח: בתוך ז'אנר של זמרים מבצעים שאולי יש להם קול גדול יותר, הדרך האמנותית הארוכה של שלומי שבת נראית כמו שביל מפואר. קשוב מאוד בחגיגות ה-60 למנטור

      קשוב מאוד 60: שלומי שבת בן שישים

      יש מוזיקאים שנדמה שאם הם לא תפסו את ההזדמנות שהיתה להם באותו רגע נכון, מכריע, בראשית דרכם - זה כבר לא יקרה לעולם. שלומי שבת הוא אולי ההוכחה היפה ביותר לכך שזה קשקוש: יותר מעשור של קריירה אפורה לכאורה, להוציא מעט להיטי ענק, לקח לו עד שזכה להכרה בגדול עם "לכל אחד יש", שיר השנה של תש"ס. עוד עשור לאחר מכן - והוא במעמד חסר תקדים בעולם המוזיקה המזרחית בפרט והמוזיקה הישראלית בכלל, סנדק ומנטור טלוויזיוני, ממלא קיסריות, ובאמתחתו זכייה נוספת בשיר השנה, של תשע"ב, עם "יש לך". החוק הידוע, לפיו הכל מתחיל ונגמר בשיר של מיכה שטרית, התקיים גם הפעם עם הנבואה של שיר הפריצה שלו מ-1989, "בגלל הרוח". הוא אכן ניצח, בזכות הרוח, בתוכו, במוחו ובנשמתו.

      בגלל הרוח - ובגלל הדרך: אחרי שניסה וניסה וניסה ועשה ועשה ועשה, רוק וסלסולים טורקיים ומוזיקה צוענית ודרום אמריקאית, הוא קוצר פירות של שנות עבודה רבות ועל כך יש להצדיע לו. הוא הילך כמעט על כל תפר מוזיקלי בין מזרח ומערב במוזיקה הישראלית. אלבום עם החברים של נטאשה ("שעה אחת ביחד"), אלבום בהפקה של בן מוש ("אל תלכי רחוק מדי"). ביחס לשלב הראשון של הקריירה שלו, הוא אחד האמנים הישראליים שהתנסו במגוון הכי גדול של סגנונות מוזיקליים (דווקא לאחר ההצלחה, נדמה שהרעב שלו לטעמים חדשים דווקא פחת). בתוך ז'אנר של זמרים מבצעים שאולי יש להם קול גדול יותר, הדרך האמנותית הארוכה שלו נראית כמו שביל מפואר.

      בגלל הרוח - וגם בגלל החברו?ת: שבת הוא קודם כל אמן שמאוד אוהב לשתף פעולה, לארח ולהתארח. היום קוראים לו מנטור, ארקדי דוכין קרא לו פעם "האח הגדול שלי". לרשימת שיתופי הפעולה בקריירה שלו אין סוף, מיזהר אשדות, שלומי שבן וגידי גוב עד איציק קלה, פבלו רוזנברג ויואב יצחק, ושיאה בשני אלבומי דואטים מצליחים. אוסף רחב יריעה של שילובי ידיים אמנותיים, למדנו כבר מזמן, הוא אחד מסימני ההיכר המובהקים לקריירה מפוארת (לא תנאי מוקדם ולא תנאי מספיק, רק תוצר לוואי מרשים) - שימו לב למשל לאלבום האחרון של שלמה ארצי או לקריירה של אריק איינשטיין ומתי כספי. גם חבר של שבת לפריים טיים, אביב גפן, הולך בכיוון הזה בשנים האחרונות. אבל אביב גפן משדר תמיד שהוא קודם כל סוליסט, לא איש של אנשים, קצת מורם מעם. שלומי שבת משתחווה מול הופעות שהוא אוהב. זה כל ההבדל. מה שמוביל באופן טבעי לסעיף הבא.

      בגלל הרוח - וגם בגלל הנשמה. באופן עקבי בקריירה של שבת, הבלדות הגדולות שלו לא רואות ממטר את השירים הקצביים. גם כשבחירת החומרים שלו לא מבריקה תמיד, הוא מחפה עליה עם קול גדול, ובעיקר, מילה שאין לה תחליף אחר - כוונה. זה מה ששבת משדר ברדיו כמו במסך, כוונה אותנטית, כנה. אני לא כל כך אוהב את השיר "אבא", אבל אני מאמין לשלומי שבת על כל מילה שהוא אומר על אבא שלו בראיונות. קשה גם להתעלם ממה שנבנה סביב השיר הזה, מהאהבה הגדולה שהוא זוכה לה. לפעמים, מסתבר, מה שנראה כמו קיטש הוא רק עוד דרך לחבר בין בני אדם, ולאו דווקא הדרך הרעה מכולם.

      ההזמנה מהטלוויזיה הייתה רק חותמת סופית. אחד המתמודדים מהעונה הנוכחית, אחיין של המוזיקאי אורן חן, התייחס אליו בתור "האבא של המוזיקה המזרחית". זה אולי כותרת שעדיין גדולה עליו. זוהר ארגוב, ישי לוי, אביהו מדינה ואהובה עוזרי (ויש עוד כמה ראויים מאוד) עדיין יופיעו כנראה לפניו על "הר ראשמור" של המוזיקה המסתלסלת, אבל בדור שאחריהם, דור הפריצה אל המיינסטרים, לשבת יש מקום מכובד עם אייל גולן, שרית חדד ועמיר בניון. לא שנראה שהוא עסוק בדירוגים אוויליים במיוחד (מהסוג שמבקרים אוהבים מאוד), ובכל זאת, הגיע הזמן שנתרגל כבר: הוא בליגה של הגדולים.

      רייסקינדר - "משהו אחר קרה"

      רייסקינדר, כלומר אסף עדן שהיה המנהיג של להקת הפאנק אשכרה מתים, הוא חידה מתמשכת. יש סביבו הייפ בלתי נגמר כבר שנים, למרות שהוא מעולם לא פרץ מחוץ לחוגים היפסטריים. כישרון וחוכמה עצומים, בתוך מוזיקה מוזרה מאוד. בקומוניקט הוא קיבל את התואר "סמפלר סונגרייטר", וכנראה שזאת ההגדרה הטובה ביותר שאפשר למצוא לזה. הטקסטים שלו כמעט אקראיים, והשירה שלו רעה ואדישה במתכוון, ועדיין - בתוך מרקם אלקטרוני שמכיל דגימות מאלף כיוונים, יש בזה משהו מעט מכשף. מושלם למי שמעשן, כדברי המשורר עצמו, "חומר טוב, משהו בן זונה" (מתוך "חסמבה"). מי שבהכרה מלאה לא ממש יבין מה רייסקינדר רוצה מחייו. "משהו אחר קרה", האלבום החדש שלו בהפקה של רם אוריון, הוא דוגמה מייצגת של הפופ הניהיליסטי שלו, ועוד קומוניקטיבי יחסית, עד כמה שאפשר כשמדובר ברייסקינדר.

      היופי הוא ש"משהו אחר קרה" הוא אלבום די מצחיק, וגם אם רוב הזמן יש תחושה קשה של בזבוז כישרון וטראקים טובים על גיבובי מילים חסרי משמעות (כמו "אני לא בן אדם אני שלב באבולוציה"), ברגעים החדים שלו הוא מבטא ראייה חדה ועמוקה למתרחש סביבו. בחיי, יש כאן אפילו שני המנונים מתבקשים ל"צוק איתן": "לוקסוס" על חייו של לוחם אחרי חודש בלי שינה, ו"מי אמר שאין אקשן במדבר", 1:10 של ב?ו?ז רקיד למילים: "רכבת של זומבים במזרח התיכון, וכולם צועקים תנו לנו ניצחון, זה היסטרי". מוצלח במיוחד גם "אה הא 2", בלוז לדור שאין לו עתיד כלכלי.

      השורה התחתונה היא שבסופו של דבר, ככל שחסרים כאן אלבומים שאינם כבדי ראש כל כך, עדן צריך מסגרת אחרת, נוספת, שבה יוכל לממש את הכישרון שלו (ואולי חזרה לפעילות של הלהקה האם?). האזנה ל-"משהו אחר קרה", בסופו של דבר, היא האזנה מתסכלת מאוד.