זה כבר יותר מעשור שמפיקים מוזיקליים ברחבי העולם מתקרבים אל אור הזרקורים. התהליך הזה קורה גם בישראל והביא לנו שורה של אלבומים שבהם המפיק עומד לפני הזמרים, או כשווה להם, כמו עופר מאירי במטרופולין, תמיר מוסקט עם "לא כוחות" וכמובן עידן רייכל והפרויקט שלו. המפיק פורש חזון, ובמקום לריב עם הזמר האקראי ולפעול בתוך מערכת הלחצים סביבו, הוא משתמש בו כמו בכלי בתזמורת. זה מזכיר קצת עבודה של קולנוען, מין במאי שמתדרך את הכוכבים ומנהל צוות עצום לכדי יצירה קוהרנטית (או לא קוהרנטית) אחת. מפיק טוב יכול באופן הזה להגיע למשהו שהוא יותר נשגב מעוד אוסף של שירים טובים.
שמוליק נויפלד, האיש מאחורי "המשקפיים של נויפלד", הוא לחלוטין אחד שיכול למצוא הרבה "שירים טובים" ברזומה שלו. בכמעט 30 שנות קריירה הוא עבד עם רבים וטובים ברגעים הכי גדולים שלהם: הוא הלחין את "זיקוקים" למשה פרץ, את "אף אחת" למירי מסיקה, הפיק באלבומים הגדולים של ירמי קפלן, טיפקס ואיפה הילד בניינטיז ועוד הרבה דברים אחרים. למען השם, האיש הלחין את "ישראל מחכה לרבין". בקיצור, עם הרבה זכויות במיינסטרים הישראלי, נויפלד החליט להלחין 12 שירים ולעבד אותם ל-13 זמרים ישראלים שונים: דנה ברגר, ערן צור, שלמה גרוניך, ריקי גל, מירי מסיקה, שמעון בוסקילה, בעז בנאי, אבי בללי וסמדר אקראי (בדואט), בנו רועי נויפלד, וכן סיוון טלמור, דניאלה מילוא וליונל פרטיין מדה ווייס.
"המשקפיים של נויפלד" אמור להציג את האופן שבו הוא רואה את השירים, את היצירה, את המוזיקה - כשהוא המוזיקאי הראשי בתזמורת. מדובר באלבום מאכזב ולו מהבחינה הזאת: השירים מופקים בדייקנות, עטופים במלודיות ערבות ובטקסטים לא מאיימים אך נעימים, וכמעט כל שיר הוא להיט פוטנציאלי - אבל המשקפיים של נויפלד לא מראים שום דבר שלא שמענו קודם לכן. אם אפשר היה להרכיב חומרים מאיקאה לשירים בפלייליסט - ככה זה היה נראה ונשמע, עד כדי כך שחלקם נשמעים כאילו כבר שמענו אותם. הפרויקט כל כך מושקע - אבל האמנם זה מה שהיה לנויפלד להציג? אלו המשקפיים? לא עדיף היה לנצל לפחות כמה מהמשבצות המחניפות לאוזן באלבום כדי להתפרע על רצועה גרנדיוזית, יומרנית, מאתגרת? הרזומה של נויפלד מוכיח שאין טעם להטיל ספק ביכולת ההלחנה וההפקה שלו, ובכישרון שלו ליצירת להיטים - לא עדיף היה לנצל את ההזדמנות ולהראות גם הצלחות מסוג אחר?
אם נניח את המכשול הזה בצד, הרי שמדובר באוסף שירי רוק-פופ-אמצע הדרך מתוזמן היטב, מוזיקת פיל גו?ד, גם אם צפויה. יש אחידות יחסית באיכות החומרים, ההפקה מחמיאה לזמרים כמעט בכל שיר, ובכלל רובם מעוררים זמזום כמעט מיידי. גם אין אפילו שיר אחד שהוא ממש גרוע - בכלל לא דבר של מה בכך באלבומים מכל סוג שהוא. "בדיוק אותו דבר", הדואט של בללי ואקראי, אחת הזמרות הכי מעניינות שפעולות בסביבה ("לא התכוונתי"), הוא להיט רדיו מוצדק וכך גם "קול אחד" ששר הבן רועי נויפלד והושמע בלי סוף לאורך המבצע הצבאי האחרון. שווה לתהות על הבלדה המינורית הזו, שמן הסתם תככב בפסקול של ימי הזיכרון הקרובים, כי נדמה שהיא הדהדה את כל הבלבול של השיח הציבורי בימי "צוק איתן", בין אחדות ופטריוטיות לבין חוסר רצון לשמוע ביקורת מכל סוג שהיא: "לפעמים הקול הזה שלנו אומר ביחד, דיברתם די. קול אחד הוא כל קולות כולנו ואין בו פחד, ואין אולי".
מי שמתעלה באמת על שאר הביצועים באלבום הם זקני השבט, שלמה גרוניך וריקי גל. גרוניך, עם קצת עזרה ממארק אליהו הגדול והקמנצ'ה שלו, מפליא עם שיר האהבה "תני לי סימן" המלא ברגש, שמזכיר ביצועים שיותר אופייניים לבעז שרעבי. גל, שסוגרת את האלבום בבלדת הפסנתר "כשראיתי אותך מנגן בפסנתר", מזכירה שהיא עדיין בית ספר להגשה של שירים מהסוג הזה.
החוברת היפה מלווה במילים של נויפלד על תהליך היצירה ומעט תובנות על החיים, אבל אני ממאן להאמין: אני משוכנע שדרך המשקפיים של נויפלד אפשר לראות הרבה דברים אחרים וללמוד המון. אולי יותר מזה יתבטא בדגם הבא של המשקפיים.