אפשר היה לסכם את הופעת האיחוד של אינפקציה בכמה דרכים ובכמה תמונות - בבני ה-30 בפוגואים ב"ורד", בחפלת המטאל של "בקבוק עלי" ואולי בגרסה המשונה ל"ירושלים של זהב" בהדרן עם גיא שמי בכינור - אבל אני אבחר בתמונה אחרת: סולן הלהקה ניר טרטר, עכשיו כבר בן 40 ועם כרס קטנה, ניצב לפני הקלידים עם כובע נשים רחב שוליים ומשקפי שמש, עושה הפעלות לקהל כמו מן גרסה שיכורה של יובל המבולבל וצורח את מילות הסינגל הראשון מהאלבום השני של הלהקה: "זה עושה לי שמח לא להתפתח".
מאות אנשים - לא מעט צעירים אבל רוב מבוגר יחסית - מילאו את הבארבי אמש, צרחו כמו משוגעים מילים אינפנטיליות ונהנו מכל רגע. זה די מדהים כשחושבים על איחודים אחרים: להקות הניינטיז הזכירו את ימי הזוהר של הרוקנרול בארץ, כוורת את ישראל של הסבנטיז. מה אינפקציה הזכירה לאנשים? לא את ימי האינתיפאדה או ההתנתקות, סתם את גיל 16. זה לא רק נוסטלגיה, אפילו להיפך: אני מאמין שרוב האנשים ששמעו את אינפקציה בזמנו (או "פריקים", כמו שקראו לזה אז) די שנאו את גיל 16. לכן מפגש המחזור הזה בבארבי היה עוד הרבה יותר חגיגי. ללכת מכות ולצרוח שטויות כאילו אנחנו לא בורגנים, לחזור המונים כמנצחים כאילו זו לא מוזיקה של אאוטסיידרים. מטומטמים אבל ביחד, ניצחון הניהיליזם על המכובדות וההתייצבות לדגל: האיחוד של אינפקציה הוא תמונת הניצחון של קיץ 2014.
ההופעה של אינפקציה נמשכה שעה וארבעים בדיוק, אבל היא הרגישה כמו שעות ארוכות של ג'אם עם כ-25 נאמברים, כשב-95% מהמקרים הקהל שר את המילים יחד עם טרטר (ומתקן אותו כשהוא טועה). הם ניגנו כמעט את כל האלבום הראשון (להוציא "קרובים קרובים"), כמובן עם השיאים של "אציטון", "פתח תקווה", "אלטעזאכן", "טניס" ו-"זכוכיות". מהאלבום השני היו גם לא מעט קטעים, כולל מאות אנשים שצורחים "יהלי סובול יהלי סובול" ו-"לא היה זיתים". המעריצים העקביים של אינפקציה הכירו בעל פה את השטיקים, האאוט-טייקים (לא נפקד מקומו של "טמפון עם דם"), השינויים במילים ("אני דוחף עוד נר לרקטום" במקום "אני לובש רק סמול ומדיום" וכן הלאה) וכל שאר הבדיחות ("השפן הקטן בשנה הבאה") - ורק רצו עוד. האנרגיות היו בשמיים, אנשים נראו - בחיי - סחוטים ומאושרים. הניצוץ לא כבה אפילו לרגע בעיניו של הנמר.
אחת ההברקות של הערב היתה ההחלטה לעלות - לצד החברים הקבועים טרטר (שירה וקלידים), גיא בן שטרית (גיטרות), גיא שמי (גיטרה מובילה ושירה) וירון שראל (באס) הנחבא - עם שני מתופפים: גם רן יורגנסון (שתופף באלבום הראשון) וגם עמרי הנגבי (שתופף בשני). כמיטב מסורת הדאחקות, הם עלו עם מסכה זהה על פניהם והתיישבו על מערכות תופים שעל כל אחת מהן היתה את עטיפת האלבום הרלוונטי. ברוב הקטעים כל אחד מהם תופף בשירים שלו כשהשני מגבה, אבל כשהם תופפו במשותף, בתיאום מושלם, הם התעלו על כל שאר הלהקה. הרבה דובר על הווירטואוזיות המוזיקלית של אינפקציה, אבל מעט צוין עד כמה גדול החלק של המתופפים שלה בזה. זה נכון במיוחד לגבי יורגנסון הענק שנתן את ההופעה המדהימה ביותר מבין כל חברי הלהקה. מילה טובה חייבים גם להגיד על עבודת הסאונד הנפלאה, אולי הטובה ששמעתי בהופעת רוק ישראלית בשנים האחרונות. ככה מפנקים.
בסופו של דבר, ההופעה של אינפקציה היתה טובה מאוד, אבל לא מושלמת. הלהקה נשמעה מצוין, השירים מעולים כמו פעם, אבל היו בה גם נפילות מתח לקראת הסוף, ורגעים שנראו מביכים פתאום ("איבר מין", למשל, אבל לא רק). צריך גם לומר, שבניגוד למאמר המשורר, ניר טרטר הוא כנראה כבר לא בדיוק הזמר הכי טוב בעולם (אבל עדיין אחד המצחיקים שבהם). אבל זה לא ממש משנה: האנשים יצאו מההופעה הזאת בעיניים נוצצות אחרי חוויה עצומה. הם היו זקוקים לכל מה שאינפקציה רק יכלה לתת להם וגמאו בצמא כל בדיחה וכל ריף וכל ניואנס. זה היה קהל מדהים שרקד, צרח, שר והרים את הלהקה. כל מה שהוא ביקש בתמורה היה רק את ההזדמנות לעשות את זה שוב מול להקה חיה, ובשבילם, אחרי כל הזמן שעבר, זה היה מעל ומעבר. האנרגיות הבלתי נגמרות של הקהל והחומרים המשובחים עדיין של אינפקציה הצדיקו את מה שנראה כרגע כמו האיחוד של השנה, והוכיחו שוב שמדובר בלהקה גדולה.
