פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פסטיבל טורונטו 2014: האם אלו השחקנים שיובילו את המירוץ לאוסקר?

      פסטיבל טורונטו נחתם תוך שהוא מסמן כמה מהשחקנים הבולטים במירוץ לאוסקר, ביניהם בנדיקט קאמברבאץ', ריס ווית'רספון, ג'ייק ג'ילנהול וג'ניפר אניסטון. מאיה פז מדווחת מקנדה

      פסטיבל טורונטו 2014 (יח"צ)
      הביצועים שלה מצליחים לחפות על הסרט. ריס ווית'רספון, "WIld" (צילום: יח"צ)

      פסטיבל הקולנוע של טורונטו הגיע אתמול (ראשון) לסיומו, לאחר שנפתח בסוף השבוע שעבר בקול ענות חלושה, עם סרט פתיחה מאכזב ומעט מאוד בכורות מסקרנות. מאז חלפו כמה ימים, העיר הספיקה להתמלא באורחים הוליוודים ולהיפרד מהם, ולהוכיח שוב שלמרות סימני השאלה שאפפו את הפסטיבל במהדורתו הנוכחית - המירוץ לאוסקר חייב לעבור בטורונטו.

      מוקדם עדיין לנחש מי יהיו המתמודדים המרכזיים בטקס שייערך בפברואר, אבל מבין הסרטים הבולטים שהוקרנו בפסטיבל, אפשר לסמן כמה תפקידים שעוד יזכו את השחקנים שלהם - אם לא בפסלון המוזהב אז בהמון תשומת לב.

      אדי רדמיין ופליסטי ג'ונס - "The Theory of Everything"

      השם הלוהט של בורסת הימורי האוסקר, נכון לרגע זה, הוא אדי רדמיין. הבריטי המנומש התנהל במשך שנים מתחת לרדאר, עד שהחל למשוך תשומת לב ב"השבוע שלי עם מרילין" ובהמשך הצליח להתבלט גם בקאסט עמוס הכוכבים של "עלובי החיים". בדרמה "The Theory of Everything" נכנס רדמיין לנעליו של התאורטיקן סטיבן הוקינג.

      הסרט מתפרש על פני כמה עשורים בחייו של האסטרופיזיקאי מאז היה סטודנט צעיר באוניברסיטת קיימברידג' המאובחן כחולה ALS, ומתמקד בהתמודדותו עם המחלה ההופכת אותו אט-אט למשותק, ובמקביל יוצר לעצמו שם בקהילה המדעית והופך לאחד המוחות החשובים של ימינו. כל אלו מובאים בראי מערכת היחסים שלו עם אהובתו מימי הקולג', ג'יין, בגילומה של פליסטי ג'ונס.

      הופעתו סוחטת הדמעות של רדמיין זכתה לתשבחות רבות מאז הוקרן הסרט לראשונה בטורונטו, ואף הושוותה לזו של דניאל דיי-לואיס ב"כף רגלי השמאלית". לצד רדמיין המרשים, ראוי לציון דווקא משחקה של פליסיטי ג'ונס. אלו האיפוק והריסון שלה שעומדים בניגוד מוחלט לפיזיות של רדמיין, והופעתה המינורית מאזנת אותו באופן מדויק.

      הוליווד אוהבת להעניק פרסים על עמידה באתגרים פיזיים, ואם תוסיפו לזה את העיסוק במחלת ה- ALS, שזכתה לתשומת לב ציבורית נרחבת בחודשים האחרונים, עלולה דווקא הדרמה הנוסחתית הזו להפוך למגרפת הפרסים של השנה הנוכחית.

      בנדיקט קמברבאץ' - "The Imitation Game"

      קשה שלא להעריך את בנדיקט קמברבאץ' על החתירה הבלתי נלאית שלו אל עבר האוסקר. בשנה שעברה היו לו לא פחות משלושה סרטים בפסטיבל, סביב אחד מהם — "הרשות החמישית" — רחשו עבורו אפילו זמזומי פרסים. אם אתם מגרדים בפדחותיכם בניסיון להיזכר במה בדיוק מדובר, כנראה שהנקודה עברה, והשאלה שעומדת כרגע על הפרק היא האם לאלן טיורינג של קמברבאץ' צפוי עתיד זהה לזה של ג'וליאן אסאנג' בגילומו.

      כמו בשנה שעברה, גם הפעם מצליח השחקן הבריטי להיות הרבה יותר טוב מהסרט בו הוא מככב. "The Imitation Game" מצליח לקחת אלמנטים מלהיבים - סיפורו של אלן טיורינג, המתמטיקאי שהצליח לפצח את הקוד "אניגמה", אשר שימש להעברת מסרים מוצפנים על ידי הנאצים במלחמת העולם השנייה, ותרם לניצחון בעלות הברית במלחמת העולם השנייה רק כדי להירדף מאוחר יותר על ידי ממשלת בריטניה בשל היותו הומו בארון - ולהפוך אותם לחוויה די ממוצעת. יכול להיות שזה יהיה מספיק עבור מצביעי האקדמיה, אבל לכולנו, ובעיקר לטיורינג, מגיע יותר.

      ריס ווית'רספון - "Wild"

      בעוד שעל הגברים שבחבורה יש לגלם דמויות היסטוריות, עם העדפה למוגבלות פיזית או אופי אקסצנטרי, בשביל לזכות במועמדות לפרסים נחשבים, אם את אשה מספיק שתורידי את האיפור והשם שלך ייזרק אוטומטית לרשימה. כמובן שיש עוד הרבה ב-"Wild", אך משום מה פרט הטריוויה הזה ממשיך להיות מוצמד לשמה של ריס ווית'רספון כאילו זה האתגר האמיתי בגילום תפקידה של המטיילת שריל סטרייד, ולא העובדה שהיא מצליחה לסחוב על כתפיה סרט שלם כמעט לבדה.

      "Wild" מבוסס על ספרה באותו השם של סטרייד, שעובד לתסריט בידי ניק הורנבי והובא למסך בבימויו של ז'אן-מארק וואלה ("מועדון הלקוחות של דאלאס"). הוא עוקב אחרי מסעה של המטיילת לאורך שביל רכס הפסיפיק, המתחיל בגבול ארה"ב עם מקסיקו ומסתיים בזה עם קנדה, במהלכו היא מנסה להתמודד עם חיים מפורקים שהשאירה מאחוריה.

      הסרט זכה לתגובות חיוביות יחסית, ורובן מסכימות גם שהמעלה העיקרית שלו היא ווית'רספון עצמה. הביצועים שלה מצליחים להתגבר על סרט הנוטה לברוח למקומות רגשניים שפחות הולמים את אווירת הטבע הפראי בה הוא עוטף את עצמו, והתוצאה היא סרט שאינו אחיד ברמתו אך כזה שעשוי להישאר עם הצופה ימים רבים אחרי הצפייה.

      ג'ייק ג'ילנהול - "חיית לילה"

      סביר להניח שאת ג'ייק ג'ילנהול לא נראה זוכה בפרס השנה, אבל השם שלו השתחל לרשימה תחת הסעיף "הלוואי". ב"חיית לילה" ג'ילנהול הוא לו בלום, גנב מתכות קטן הנחוש בדעתו להפוך להצלחה לפי כל חוקי הקפיטליזם האמריקאי. הוא מזהה את הפוטנציאל שלו כצלם חדשות, ומגיע לזירות פשע על מנת להשיג תמונות קשות ולמכור אותן למרבה במחיר. עד מהרה משתכלל המודל העסקי שלו, והתוצאות הרסניות.

      גם בלי פטפטת אוסקר אפשר לצפות מ"חיית לילה" להפוך להצלחה. ג'ילנהול מצליח להיעלם אל תוך בלום באופן מהפנט כמעט, והוא מנווט בהצלחה בתוך סיפור שמצליחה להיות אקטואלי ועל-זמני בה בעת. השבחים שגורף ג'ילנהול על התפקיד מזכירים שהוא אחד השחקנים החזקים כרגע בהוליווד, ואפשר לנחש כי בשנים הקרובות הוא ימשיך לבסס את המעמד הזה, אם רק ימשיך לבחור את התפקידים שלו בתבונה.

      ג'ניפר אניסטון - "Cake"

      כן, קראתם נכון. ג'ניפר אניסטון, לא לורנס, עשויה להיות הג'ניפר של עונת הפרסים. היא עושה את זה ב-"Cake", עוד סרט בו נאלצת שחקנית לכער את עצמה על מנת להילקח ברצינות. שוב, זה כנראה מספיק בשביל להכנס לרשימה, אבל הנוכחות של אניסטון בה רחוקה מלהיות ודאית.

      ב-"Cake" מגלמת אניסטון את קלייר, אשה הסובלת מכאב כרוני ונשלחת לקבוצת תמיכה. כאשר אחת הנשים בקבוצה (אנה קנדריק) שמה קץ לחייה, הופכת קלייר אובססיבית אל האשה ואל נסיבות התאבדותה. היא עושה את כל זה עם צלקות על הפנים, כדי להזכיר לצופים שזה סרט רציני, לא סתם איזה "מארלי ואני".

      זהו לא סרט פשוט לעיכול, ולמרות הקומוניקטיביות היחסית שלו, רוב הזמן לא לגמרי ברור מיהי בדיוק קלייר ומה מניע אותה פרט לכאב ולטראומה האישית שחוותה. הקהל אהב את "Cake" והקהל אוהב את אניסטון. נכון לעכשיו, הסרט עדיין לא מצא מפיץ ולא בטוח בכלל שיגיע לבתי הקולנוע בזמן שיאפשר לאניסטון להיות מועמדת, אבל אין ספק שהקרנת הבכורה בטורונטו, עם הקהל שנעמד על רגליו והריע בסיומה, תיתן לו דחיפה בכיוון.

      פסטיבל טורונטו 2014 (יח"צ)
      צלקות על הפנים. ג'ניפר אניסטון, "Cake" (צילום: יח"צ)

      ג'וליאן מור - "עדיין אליס"

      אחת ההפתעות הנעימות של הפסטיבל היא ג'וליאן מור, שהגיעה לטורונטו אחרי שגרפה את פרס השחקנית הטובה בפסטיבל קאן על "מפות לכוכבים". "עדיין אליס" הפך בתוך יומיים מסרט עצמאי קטן לאחד המדוברים בפסטיבל, כשמור מסתמנת כמועמדת ודאית לפרס השחקנית. בסרט היא מגלמת את התפקיד הראשי של אליס, פרופסור לבלשנות אשר מגלה יום אחד שנעלמות לה המילים. היא מאובחנת עם שלבים ראשונים של אלצהיימר, והסרט עוקב אחר התמודדותה של אליס עם הידרדרות מצבה תוך ניסיון לשמור על חיים תקינים במסגרת המשפחתית.

      קשה להישאר אדישים למשחקה של מור, שמצליחה לעורר הזדהות לצד חשש אמיתי מהמחלה שמגלמת בתוכה כמה מהפחדים הכי בסיסיים של המין האנושי. הסרט מהלך בהצלחה על הקו הדק שבין רגש ורגשנות, רבות הודות למור, שנמצאת בשיאה.

      פסטיבל טורונטו 2014 (יח"צ)
      אחת ההפתעות הנעימות. ג'וליאן מור, "עדיין אליס" (צילום: יח"צ)