היה זה עוד יום ראשון או שלישי רגיל לחלוטין והטלוויזיה דלוקה על "דה וויס", תוכנית שאני בסך הכל נהנה ממנה גם אם היא כבר לא מתעלה לשיאים של מי יודע מה. המנטור הקשוח מכולם, אביב גפן, אמר אז למתמודד כלשהו משהו על להיות אחר או על החשיבות של המקום האפל שבתוכך. זה לא הפתיע איש - ערכי המותג של גפן בסופו של דבר הם אלה שמגדירים אמני רוק לטובה: אותנטיות, לכלוך מסוים, נוכחות כנה של רגש, פרפורמנס ייחודי, כריזמה. ככל שזה מאכזב, דבר מכל אלה לא מחכה ב"סדקים", אלבומו החדש של גפן, שמאוד רציתי לאהוב ולא הצלחתי.
"סדקים" מגיע אחרי כמה שנים בעייתיות בקריירה הישראלית של גפן, שבהן עשה המון אבל לא הצליח להתמקד. מאז "ועם הזמן", אלבום האולפן האחרון והמוצלח שלו בעברית, הוא הוציא הרבה סינגלים (כולל פרויקט שלא הבשיל עם עידן רייכל) שלא ממש הלכו לשום מקום (ובסוף התאגדו באוסף קצת מבולבל בשם "פסיפס"), שיתף פעולה בהופעות עם המון אמנים (למשל אביתר בנאי, החברים של נטאשה), ובעיקר עשה טלוויזיה. "דה וויס" הפכה את אביב גפן לסלב גדול מאי פעם, אבל גם הכניסה אותו למלכוד: אמן רוק בריאליטי מוזיקלי שמתעקש לשכנע שהוא מעל זה ובכלל בעסק של אמנות צריך להראות שהוא משהו אחר. הוא מאוד שונה בנוף של הפריים טיים, בבדיחות, בטעם, בישירות ובכלל בסגנון, אבל באולפני ההקלטות פתאום קשה לראות מה ההבדל בין גפן לאמני סופשבוע רגוע אחרים. הפער בין הכוונות הטובות לתוצר הסופי עצום.
"מסתובב", הדואט המצליח שלו עם מתי כספי היא דוגמה מצוינת. זה לא מקרה שגפן בחר לשיר דווקא עם כספי, אולי המוזיקאי הישראלי המוכשר ביותר אי פעם ומי שמייצג בעיניו את הקלאסה הישראלית האולטימטיבית. אבל במקום ליהנות משיתוף פעולה יצירתי איתו, לשיר לחן של כספי למילים שלו או לנגן יחד באולפן במפגש כישרונות כביר, נותר בפועל שיתוף פעולה חיוור, כספי רק שר טקסט תמוה שלא מתאים לו על מסיבות (משום מה, מוטיב חוזר באלבום. "כמה מסיבות יש כבר בעיר הזאת בכלל" גפן אמר פעם בשיר הרבה יותר מוצלח). למה להביא את כספי לשיר קטע כזה? רק כי מופיעה בו המילה "מרצד"?
וזה לא הקטע היחיד שחורק ב"סדקים". "הבית אל האור" הוא ניסיון אמיץ - לא כותבים על זה כמעט היום - אך עם זאת איום ונורא, להתמודד עם השואה בלי לוותר על אף אחת מהקלישאות (תיל, רכבות, מספר על היד). גם ב"כאב על כאב" על אבא יהונתן הכוונות הכנות הסתבכו לו בדרך אל השיר הסופי. גפן עבד באלבום הזה כמעט אך ורק עם יועד נבו כאשר ברוב השירים אין שותפים נוספים באולפן, כמו חבריו לשעבר מהתעויוט. התמכרות לסאונד (ועוד סאונד מאוד מסוים וחוזר על עצמו, מעטפת ממוחשבת שנכנסת אחרי תזמורת) על חשבון הטקסט כנראה אחת הסיבות לחוסר ההצלחה של גפן במקרה הזה, כפי שאירעה בשנים האחרונות לאמנים ישראלים רבים.
יש ניצוצות יפים פה ושם, "שיר לעמליה" (קרובת המשפחה עמליה דיין? הבת של אסי?), הבלדה "זה לא פשוט", והסוגר "עצום עיניים", השיר הטוב באלבום (עם קולות רקע של אלכס!). המשותף להם הוא שכולם הולכים אל הפשוט, אל הרגיל. זה גפן במיטבו, כששומעים את האינטואיציות של הנער בן ה-17 שזעזע את הרוק הישראלי. אם יש לקח מ"סדקים" הוא שאביב גפן צריך לחזור קצת אחורה כדי לרגש שוב: לחזור לרוקנרול בסיסי, לחזור לזעום, לחזור לשתף פעולה עם עוד אנשים. הוא יכול להיות - והיה - הרבה יותר טוב מזה.
