פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קשוב מאוד 65: אביב בכר והדס קליינמן ביצירה שחייבים להאזין לה

      האלבום המשותף של אביב בכר והדס קליינמן הוא מסע משותף בחיפוש עצמי וזוגי, שבין היתר גם כולל תפילת אהבה חילונית מיוחדת במינה. וגם: מה קורה עם דנה ברגר? קשוב מאוד

      הדס קליינמן ואביב בכר (יח"צ , זוהר רון)
      לא צריך לדבר. הדס קליינמן ואביב בכר (צילום: זוהר רון)

      אביב בכר והדס קליינמן - "מעט פשטות"

      הימים הנוראים מזמנים אתגר יפה למוזיקאים יהודים, בין אם הם פייטנים עם קול ערב ובין אם הם רוקרים עם קול צפרדעי. לא פשוט לכתוב שיחה עם אלוהים או להלחין תפילה ולהצליח לשמור על מראה של כוונה עמוקה, מבלי להיכנע לפאתוס או לקלישאות רוחניקיות צ'יזיות בצומת אייכה פינת ג'ה איז וואן. "אם היה לי מטוס אז הייתי טס מעל העננים / יש לי כמה וכמה מילים להעביר עם אלוהים / להשקיט את הלב המלא צער ולשבור המנעול של אותו שער / ולשכוח ולסלוח ולבטוח לפתוח הכל", שר אביב בכר בשיר הפותח של אלבום הבכורה שלו ושל שותפתו ליצירה הדס קליינמן, שכולו חיפוש עצמי וזוגי. איך עושים את זה? התשובה במילים הפותחות של השיר הזה, שמצאו את דרכן גם לשם האלבום: "לא צריך דבר - רק מעט פשטות".

      "מעט פשטות" מורכב מצוות מצומצם: אביב בכר שכתב והלחין כמעט את כל השירים, מוזיקאי שהסתובב בגליל עד שנתקל בהדס קליינמן, לשעבר הצ'לנית של אסף אבידן והמוג'וז וחברה בהרכב המלווה של שלמה ארצי. השניים חברו למעבד והמפיק צח דרורי (אביתר בנאי), ויחד עיבדו וכתבו מחדש את השירים. לקליינמן זאת הייתה התנסות ראשונה מקדימה, אבל לא פחות מעניין מזה: היא ניגנה בעצמה את כל תפקידי כלי המיתר באלבום. כך שלושתם בנו לבדם מסגרת מינימליסטית לשירי אהבה ואמונה, שהכלי המרגש ביותר בהם הוא ההרמוניות הקוליות של השניים: בכר עם קול משונה (נשמע צרפתי משהו) מהתחום שבין שלום גד למיכאל גריילסאמר, וקליינמן עם קול גבוה ולא מאולף ומשויף. יחד זה נשמע יפהפה.

      שם האלבום עושה חסד עם היצירה של בכר וקליינמן. "מעט פשטות" אינו יצירה מתוחכמת או מתחכמת ועולם הדימויים שמקיף אותו הוא פשוט מיסודו: טבע, מים, גשם, תהום. כך גם הלחנים שלנו הם סטנדרטיים לכל הדעות. בפה של אמן אחר או במסגרת אחרת זה יכול היה להישמע סתמי, אבל אצל בכר וקליינמן זה פשוט עובד. חיבור הקולות, הכוונה, האווירה החיובית שמקיפה אותו, התחושה הברורה שזאת איננה תחפושת. זה קסם שנבנה ממעט פשטות, והוא מתפרץ בכמויות גדולות כשהשניים מעזים לצאת מעבר לתחום השירים הקטנים אל דרמות יותר גדולות, למשל ב"עומק האמת", "פרחים לבנים" המורבידי או "ציפור" שבו קולה של קליינמן עטוף לבדו בעיבוד אלקטרוני שקט ורגיש של דרורי.

      אבל מעל הכל, זה שיר אחד ענק שהופך את האלבום הזה מעוד אלבום יפה ליוצא דופן: "בימים שיעברו עלינו" הוא המנון מרגש של התבגרות והתפכחות, מלאכת מחשבת של שילוב קולות שמזכיר מקהלה של טקסים - ובטוח שהשיר הזה עוד יככב בטקסי סיום לשנים ארוכות. העברית שלו ("ובלילות נרוץ מתוך עצמנו אל שדות ילדות בארץ לא שבויה") ממקמת מחדש את המוזיקה באלבום כמשהו ששייך לכאן, למציאות מקומית ומוכרת עד כאב, ולא לאיזה גיטרת טרקים במזרח. תפילת אהבה חילונית מיוחדת במינה.

      ויש עוד שיר-תפילה אחד באלבום, "פרפר אדם" שבו קליינמן שרה לבדה. תפילה לחופש, ליציאה מהכלובים, ליציאה אל עולמות אחרים. "פרפר אדם" נפתח בתפילות יום הדין, וזו רק סיבה נוספת לכך ש"מעט פשטות" הוא האלבום שאתם צריכים לשמוע לפני יום הכיפורים.

      דנה ברגר - "מתנות של זמן"

      לא מזמן התפרסם ראיון עם דנה ברגר ב"ידיעות אחרונות". יש משהו קצת מצחיק בזה שכל פעם שהיא חוזרת עם אלבום חדש, היא משווקת כ"דנה ברגר בוגרת מתמיד". כמובן שהיא בוגרת מתמיד, אבל תמיד חשבתי שברגר היא זמרת שהנכס הכי חשוב שלה הוא קודם כל החוצפה שלה, הממזריות, הסקס-אפיל. בגרות זה לרוקרים עייפים. רק מה, "מתנות של זמן", האלבום החדש שלה והשביעי במספר הוא אפילו לא ממש אלבום רוק. אם אחרי ימי הרוקנרול של הניינטיז ברגר התמחתה באזור אלקטרוני-אקוסטי שרקחה יחד עם עופר מאירי והפך לסמל המסחרי שלה עם "עד הקצה" ו"תוך כדי תנועה" ואחר כך התנסתה במוזיקה שקטה יותר ב"יום יום" ובאלבום המשותף עם איתי פרל "והנה באתי הביתה" שלהם, עכשיו היא חברה למפיק-העל יוסי פיין, איש של מוזיקה שחורה ביום-יום, שיסדר לה מחלקת כלי נשיפה מאחורה כשהיא עושה את הקטע שלה.

      ברגר היא לא ממש זמרת רית'ם אנד בלוז ובטח לא סול. הקול שלה נחלש קצת עם השנים, ובהחלטה די חכמה היא בחרה ללכת הכי רחוק עד כה עם הסגנון שהיא התחילה לאמץ כבר באלבומים קודמים, של חצי שירה חצי דיבור על הקצב. כיוון שתמיד היה לה חוש מפותח לדרמה, דווקא התזמור מאפשר לה פתאום מצע נוח של שחקנית, הרבה יותר מהמונוטוניות של הגיטרות. כשזה עובד זה מחמיא לה מאוד. "תראה אותך" (מילים: רותם כהן), השיר הטוב באלבום, ממקסם את הרעיון הזה באופן מעורר השתאות, וכמוהו גם השיר הפותח, הסינגל "לבנות ולהרוס", ו"תחזרי אליו" שכתב איתי פרל, מצליחים לקחת את האנרגיות שהיו בה תמיד ולהכניס אותם לשירים שעובד מחוץ למסגרת הנוחה של הרוקנרול.

      למרות הניסיון הזה להמציא את עצמה מחדש, ולמרות כמה שירים מוצלחים (ולא הרבה יותר מזה), רובו של "מתנות של זמן" נשמע כמו שכפול של אותו שטיק. זה לא מספיק מעניין, וב-"על ברכי" ("להתגעגע אליך, בן זונה") זה אפילו קצת מביך. בסיכומו של דבר "מתנות של זמן" הוא פרויקט נחמד אבל חסר קילר אינסטינקט ושירים גדולים באמת, כאלה שברגר יודעת לזהות (יש לה לפחות להיט ענק אחד כמעט בכל אלבום שהיא הוציאה מעודה). בשיר האחרון, "אל תאמין לי" שכתבו לה צרויה להב ויהודה פוליקר, היא שרה שהיא "עוד לא ויתרה על התשוקה לבעור". אני מקווה שהיא תגשים את השאיפה הזו כבר באלבום הבא שלה.

      גיל אלדמע (1928 - 2014)

      המדור מרכין את ראשו לזכרו של המעבד והמלחין חתן פרס ישראל גיל אלדמע שהלך לעולמו השבוע. בין העיבודים המפורסמים שלו היו "ירושלים של זהב" בביצוע שולי נתן, "ככה סתם" ו-"הכל זהב" של התרנגולים ו-"הוי ארצי מולדתי" של שוקולד מנטה מסטיק, ואינספור עיבודים למקהלות שונות. יהי זכרו ברוך.