לפני למעלה מעשור עבדתי ב"וואלה!". תפקידי היה להקשיב לאלבומים חדשים שהגיעו למערכת ולהזין את השירים לתוך הממשק של רדיו וואלה. זו הייתה עבודה נחמדה אבל טכנית בעיקרה. האנשים שעשו את הדברים שעניינו אותי יותר, ישבו במערכת תרבות וייצרו את אחד המקומות הכי סוערים וחתרניים בעיתונות של תחילת שנות ה-2000. לפני חודש פנו אלי ממערכת 'וואלה!" תרבות והציעו שאהיה עורכת אורחת בסוכות. זו נראתה לי הזדמנות טובה לחזור אחורה ולדמיין לרגע מה הייתי רוצה לעשות אם לא הייתי מוזיקאית.
כדי להיכנס לתפקיד קניתי מחברת חדשה והגעתי לפגישה במשרדי וואלה עם ארבעה דפים של רעיונות אפויים ואפויים למחצה. התחלתי לדבר ולא הפסקתי. הרגשתי שאני פורחת. שנים לא נהניתי ככה. הפגישה התארכה מעבר למצופה והתבקשנו לפנות את חדר הישיבות. אחרי שעתיים נוספות בחדר צדדי בלי מזגן, כשכל מי שסביבי כבר התעלף משטף הדיבור שלי, המאבטחים הוציאו אותי החוצה בנימוס. מאז, החברים במערכת סיננו את רוב השיחות שלי, אבל בכל זאת הצלחנו להרים יחד מדור תרבות לא רע בעיני. אני מקווה שתיהנו ממנו.
המונח סקיצה הוא מונח שמסקרן אותי כבר הרבה זמן. מה קורה ליצירה בין השלב הראשוני שבו משרבטים אותה על דף או מקליטים על שני ערוצים בסטודיו הביתי, לבין השלב שהיא מוצגת במוזיאון או יוצאת לרדיו. ביקשתי ממוזיקאים שאני אוהבת לחשוף סקיצה של שיר שכבר הוקלט ולספר קצת מה קרה לשיר מהרגע שהוקלט כרעיון גולמי ועד לשלב שבו שוחרר באופן רשמי.
ועוד בעניין תהליכי יצירה - אחד הספרים שריתקו אותי לאחרונה הוא אוסף של שיחות עם מפיקים שנקרא "Behind the Glass". ניסיתי לייצר גרסה צנועה של אותו הרעיון. פגשתי שלושה מפיקים מוזיקליים שאני מאוד מעריכה, כל אחד פועל בזירה קצת אחרת: תמיר מוסקט, יזהר אשדות ותמר אייזנמן. דיברנו על אבות מזון מוזיקליים, קבלת החלטות, השראה ותבלינים סודיים.
לפני שש שנים אמא שלי הקימה את המחלקה לתרבות יצירה והפקה במכללת ספיר. המחלקה הזאת אחראית לא רק על הפצת ידע בין התלמידים שלה, אלא על הפצת תרבות בעזרת התלמידים בדרום ובשאר הארץ. במהלך השנים האלה ניהלנו לא מעט שיחות על תרבות בדרום, על הניסיון של מיזמי תרבות שונים לפעול מתוך הקהילה ועבור הקהילה, על ההצלחות שלהם ועל הכישלונות. פניתי לדויד פרץ, אחד המוזיקאים הפוריים והמוכשרים שפועלים כאן ואושיית תרבות דרומית בפני עצמה, ויצאנו יחד לדרום, חודשיים אחרי המלחמה, לראות מה מצב התרבות.
הערת עורכי התרבות: אנחנו אוהבים אותך, רונה
ביקשתי מאמא שלי לכתוב ביקורת על הספר החדש של דוד גרוסמן ולשמחתי היא היתה חרוצה ובניגוד לרבים אחרים (לא אנקוב בשמות), עמדה בדד ליין. ביקשתי גם מפרופסור נסים קלדרון לכתוב טור דעה על נושא שהעסיק אותי ורבים אחרים במלחמה האחרונה - מוזיקה ומחאה, מוזות ותותחים, אמנות וביקורת.
בשנתיים האחרונות אני מלמדת ב"מזמור" - בית ספר למוזיקה במכללת גבעת וושינגטון שמיועד בעיקר למגזר הדתי. העבודה שם מרתקת ולא דומה לשום דבר אחר שהתנסיתי בו. במדור "שיר בחזרה", ביצעתי יחד עם התלמידות שלי את הניגון "צמאה לך נפשי", ניגון חב"ד שביצענו במופע סיום הקורס בשנה שעברה.
ולסיום - לכבוד המעבר לשטר החדש של 50 שקלים המתהדר בדיוקנו של המשורר שאול טשרניחובסקי, ביקשתי ממאיה בלזיצמן המוכשרת להקליט את הפרשנות שלה לשיר "שחקי שחקי". המילים האלה של טשרניחובסקי, שהיו ההמנון של תנועות הנוער הסוציאליסטיות, הופכות עם הזמן נגישות פחות ופחות לצעירים ישראלים, למרות שהן עדיין נוגעות בלב כל מה שמעסיק אותנו - צדק חברתי, אמונה באדם, בשיווין, בחופש ובעתיד של דו קיום.
חג שמח!