המוות של אריק איינשטיין היה שוק גדול בשביל הרבה מאוד אנשים, אבל אנחנו ציניים וכבר מנוסים בשכול - וחיכינו מיד למסחור, לאוספים, להקלטות הנדירות, להוצאות מחדש. במפתיע אלה איחרו להגיע באופן יחסי וכשהגיעו היו מכובדים להפליא. גם ללא חסויות של חברה סלולרית, ערב המחווה לזכרו של איינשטיין איים להיות אחר. האם אפשר לחבר בחוכמה את נבחרת החלומות המופיעה על שלטי הפרסומות? לאיינשטיין הרי אין תחליף, מה הסיכוי שנראה את אוהביו מחריבים את שיריו במו ידם? פחד ממשי החל לקנן לקראת הערב הזה, ונותר היה רק לקוות שלא יתממש.
האמת - זה התחיל חיוור מאוד. מוניקה סקס, מאור כהן, דודו טסה ודוד ד'אור נתנו כולם ביצועים סבירים לחלוטין, לא רעים, לא מספיק טובים - מה שהעלה את החשש שאנחנו ניצבים בפני ערב קריוקי ארוך ומתיש במיוחד. נהוג לומר שהשירים של אריק איינשטיין היו פסקול חיינו, אבל בטח לא מתכוונים למוזיקת רקע שמתעלמים ממנה - אבל זו היתה ההרגשה עד שעלה שם טוב לוי לשיר החמישי עם "פסק זמן" והזכיר לצעירים שמותר לחרוג ומותר לשנות קצת ואפשר לוותר על המטאטא בישבן. הביצועים של בני "הדור הממשיך" היו לפעמים כל כך נקיים ומשעממים, עד שחברה טובה שנכחה שם אמרה לי על אחד מהם שהוא נשמע ממש כאילו זה מתוך פרסומת לסלקום. נחשו מה? זאת היתה פרסומת לסלקום.
ועוד משהו שחשוב להעיר: הפקת ההיבט הוויזואלי של המופע היתה לא פחות משערוריה. המסכים ששידרו את המתרחש על הבמה סיפקו קלוז-אפים קמצניים במיוחד, בזמן שעל מבנה הבמה שודר כמעט באקראי אוסף דימויים משונה שקשור באופן זה או אחר לאריק איינשטיין אבל לאו דווקא למה ששרים באותו זמן. אלה מאיתנו שהיו על הגבעה הצופה מלמעלה לא הצליחו לקרוא את הפתקים המקומטים שהופיעו על המסכים ועליהם היו רשומים שמות השירים והאמנים. לעתים על הבמה הופיעו הרכבים מרגשים במיוחד, אבל כיוון שאיש לא אמר את השמות, איש גם לא ידע. שמו של מורדי פרבר למשל, שעשה עם איינשטיין כמה וכמה הקלטות ועלה לנגן גם במהלך הערב, לא נאמר ולו פעם אחת.
לבסוף, המונטאז'ים התמוהים ששימשו כקטעי מעבר וכללו קטעי וידאו שנחתכו שוב ושוב, שובצו באופן משונה במהלך הערב. סרטון המחווה לחלונות הגבוהים הראה במהירות שירים של ג'וזי כץ ושמוליק קראוס שלא קשורים לחלונות הגבוהים ועוד פחות מזה לאיינשטיין עצמו. אמנם, בסופו כץ קיבלה זר פרחים והוקרה גדולה - אבל יכולתם פשוט להגיד שאתם מארחים את ג'וזי כץ והנה סרטון לכבודה, בלי להציג אותו כמחווה לחלונות הגבוהים. לכץ, אגב, היתה יכולה להיגרם כמה דקות אחר כך מבוכה ממשהו נורא הרבה יותר: הפוגרום שריטה ומוש בן ארי ביצעו ב"מה איתי".
אבל כל אלה זוטות: עם כל הכבוד למיטב אמני ישראל שבאו לחלוק כבוד ולשעמם לדעת, זאת קודם כל היתה מסיבת מחזור של החבורה שעבדה עם איינשטיין במקור, ועכשיו קיבלנו הזדמנות לראות אותם הכי קרובים למקור, חוגגים יצירה משותפת קלאסית, אייקונית ומרגשת. זה היה הערב של מיקי גבריאלוב, שניצח על "עוף גוזל" ברגע שהחניק קצת בגרון; של יצחק קלפטר, שבגיבוי של ברי סחרוף התאמץ לשיר את "יושב על הגדר" וזכה לתשואות גם כשהתקשה; של שם טוב לוי שאחרי שסיים עם "פסק זמן" נשאר על הבמה לעזור לדני רובס עם החליל שלו ב-"יכול להיות שזה נגמר"; של מיכה שטרית וארקדי דוכין שבאמת יש בהם אהבה והיא מנצחת. בעצם, הערב הזה היה יכול להיות מוצלח עוד יותר אם הוא היה מסתכם בהופעות של האנשים שעבדו איתו בלבד. הם לבדם היו מרימים ערב מחווה חד פי כמה וכך גם מרגש. תזכורת חשובה שכזאת: איינשטיין היה זמר ענק, והיו לו שותפי-ענק ליצירה.
מי שבמיוחד קיבל עליו אחריות לרגעים היפים של הערב הם שני שותפים אחרים - יוני רכטר ויהודית רביץ. רכטר עלה באופן טבעי אחרי גרסה מעניינת של קובי אפללו ל-"זו אותה האהבה", והתחיל עם "שיר אהבה סטנדרטי" שחימם את העניינים לקראת הקתרזיס: אחרי שצלילי הפסנתר האהובים כל כך של "צער לך" החלו להתנגן ורכטר שר את הבית הראשון, עלתה יהודית רביץ לעשות את התפקיד שלה בשיר, ואפילו גם קצת את של איינשטיין ("שפיל יוני, שארינ'קה ישמע אותך"). אחר כך רכטר הזמין גם את קורין אלאל, והשלושה שרו את קולות הרקע המפורסמים לצד איינשטיין המוקלט ב-"עטור מצחך". זה היה רגע גדול של אהבה. השיר הישראלי הגדול בכל הזמנים, הכי קרוב למקור שאי אפשר להתעלות עליו. איחוד אחרון ודרמטי במחווה צנועה ויפה מכל. קורין אלאל התקשתה לעצור את הדמעות, וכמוה גם הרבה מאוד אנשים בקהל. באורח נס, הערב ניצל מנפילת מתח עם ביצוע עוצמתי של שלומי שבת ל-"הכניסיני תחת כנפך".
בערך ארבעים שירים בוצעו על הבמה. אי אפשר לנסות להקיף את הקריירה של אריק איינשטיין בערב אחד ולצאת מזה בשלום, ובכל זאת, המנהל המוזיקלי קובי בן עטר ערך כאן כמה בחירות תמוהות. על לא מעט שירים שבוצעו אפשר היה לוותר בלב חפץ, עם כל הכבוד ל"קפה טורקי", "אני אוהב לישון", "טירוף במה", "היה לנו טוב, נהיה לנו רע", "אמא שלי" וגרסה אינסטרומנטלית ל"אל תוותרי עליי". כולם שירים מעולים, אבל באמת לא היה עדיף להכניס לפחות שיר אחד מהיצירה המשותפת של אריק איינשטיין עם גיא בוקאטי? או עם פיטר רוט? או עם יהודה פוליקר? או משהו מעשרים השנים האחרונות בקריירה שלו? או משהו משלישיית גשר הירקון ו/או החלונות הגבוהים? ואיך איך איך בלי "למה לי לקחת ללב"? מצד שני, היו כאן גם כמה הברקות, כמו שתי מחרוזות שבוצעו על ידי קומיקאים: מחרוזת שירי ילדים ("מה עושות האיילות", "שבת בבוקר", "אדון שוקו" ו-"גברת עם סלים") שבוצעה בחינניות על ידי רועי בר נתן (שערך עם איינשטיין את אחד הראיונות האחרונים בחייו לפני שנה בדיוק כאן בוואלה! תרבות), אבי גרייניק ועידן אלתרמן, ומחרוזת הומוריסטית ("ים אדוני", "שיר מספר 8", "אמרו לו" ו-"הבוקר בא לעבודה") בביצוע צוות "בובה של לילה". אלה לא היו ביצועי ענק, אבל נדמה היה שהם ברוחו של המנוח, ושהוא היה מעריך את זה. הקהל אהב את זה מאוד.
הקהל גם מאוד אהב את סופו של הערב. זה התחיל בביצוע מצוין של נינט ל-"אמא אדמה" והמשיך אל תוך חלק שיוחד לעוד אחד מגיבורי הערב - שלום חנוך. "האיש שחסר לכם, הוא חסר גם לי", אמר לפני ששקע אל תוך "אבשלום" עם דפנה ארמוני, שהיתה זמרת ליווי של שניהם. ואחרי "לא היה, לא היה שלום", הגיע "שיר של אחרי מלחמה" בביצוע שם טוב לוי, מחוזק בקובי אפללו, קורין אלאל ודני רובס, ופרץ את שערי הדמעות באופן סופי לקראת "היה היה", שיא נוסף של הערב, בביצוע המפתיע והכואב של החברים מוני מושונוב וצבי שיסל, וגיא בוקאטי (הנה הוא סוף סוף). אחרי למעלה משעתיים וחצי של מופע, הערב נחתם בביצוע משותף (כולל תקלת סאונד) של כל אמני הערב ל"אני ואתה".
כמו שאמר במהלך הערב יוני רכטר, "אריק לא כל כך אהב להגיע להופעות, אפילו לא של עצמו", ובוודאי הזמר המנוח כנראה באמת לא היה מרגיש בנוח עם כל הטררם. בכל זאת: זאת היתה מחווה ראויה, מבורכת, מוצדקת, ובשיאיה גם מרגשת. זאת כנראה היתה הזדמנות אחרונה לראות אותם יחד, על במה אחת, האנשים שעומדים מאחורי כמה מהתקליטים הגדולים ביותר שלנו וכמה מהשירים הגדולים ביותר שלנו, כשכוחם עוד במותניהם והם יכולים ללמד אותנו עוד כמה וכמה דברים. אבל איפשהו שם, בין קולות הרקע לעטור מצחך לבין הזעקות של מוני מושונוב ב"היה היה", נחתה ההבנה הזאת, שאולי יכול להיות שזה באמת נגמר.
