פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הבובה לא עדינה: "אנאבל" היא הבובה הכי מקריפה במערב

      "אנאבל", סרט בכיכוב בובה מקסימה ולא-קריפית-בכלל-מה-פתאום, הוא אוסף של סצנות אימה מופקות במקצועיות חסרת השראה. ועדיין, הוא יגרום לכם לקפוץ בכיסא כמה פעמים

      הבובה לא עדינה: "אנאבל" היא הבובה הכי מקריפה במערב

      הדבר הכי לא אמין בקורותיה של הבובה אנאבל הוא לא הרעיון שמדובר בבובה רדופת שדים שגורמת לאנשים בסביבתה למות בנסיבות מבהילות. הדבר המופלא ביותר בבובה הזאת הוא שאנשים ממשיכים לקנות אותה. כל סיפור על אנאבל חייב להתחיל באותה הצורה – מישהו ראה את הבובה הזאת, והכניס אותה מרצונו אליו הביתה. למה? איך זה יכול להיות? מי בדיוק מסתכל על הבובה המכוערת, בעלת הפרופורציות המטרידות והחיוך המבעית, שגם באור יום מלא ובלוויית ציוץ ציפורים נראית כמו הג'וקר במצב רוח רצחני במיוחד, ואומר "הו,זה בדיוק מה שחסר לי כדי לקשט את חדרו של בני הקטן והאהוב"? אנשים שדוגלים בחינוך ספרטני באמת, ורוצים שהילדים שלהם יחיו בפחד מתמיד, אולי.

      קורותיה של אנאבל תוארו בדקות הראשונות של "לזמן את הרוע", להיט האימה של ג'יימס וואן מהשנה שעברה, ועקב ההצלחה הגדולה של הסרט – היא קיבלה עכשיו סרט שלם לעצמה. עלילת הסרט מתרחשת לפני "לזמן את הרוע": הקורבנות הן מיה וג'ון, זוג אמריקאי פרברי מושלם עד גיחוך. הוא רופא, היא עקרת בית המבלה את זמנה בתפירה ובצפייה בטלוויזיה; בעוד השניים מצפים בשמחה רבה ללידת בתם הראשונה, הם הולכים לכנסיה כמו ילדים טובים בכל יום ראשון ומברכים לשלום את השכנים. השיגרה מופרת כשאותם שכנים נרצחים בברוטליות על ידי חברי כנופיה שטנית בסגנון משפחת מנסון, ומשום מה מביאים את הקללה איתם אל המתנה שנתן ג'ון לאשתו, אותה בובה מקסימה ולא-קריפית-בכלל-מה-פתאום. ומאותו רגע, מיה נרדפת על ידי חזיונות מטרידים, קולות חשודים, מכשירי חשמל שמדליקים את עצמם ואירועים דומים. לגיטימי.

      אנאבל (יח"צ)
      הבובה הכי מרגיעה בעולם (צילום: יח"צ)

      אם כל זה נשמע שגרתי עד אימה – זה בדיוק המצב. "אנאבל" הופק בזריזות מרשימה: האולפן רצה מן הסתם להכות בברזל בעודו חם ולהחזיר את אנאבל למסכים כל עוד הקהל זוכר אותה. שנה ושלושה חודשים הם זמן קצר מאוד ליצירת סרט הוליוודי שלם, מקונספט, דרך תסריט ועד צילומים, פוסט-פרודקשן והפצה. אבל שנה ושלושה חודשים הם די זמן כדי לקחת כמה נוסחות אימה וסצנות שכבר עבדו ב"לזמן את הרוע" ובסרטים אחרים, לתפור אותן זו לזו ולהפוך אותן לרצף סביר ובר הקרנה.

      וזה "אנאבל": אוסף של סצנות אימה מופקות במקצועיות חסרת השראה. ג'ון ר. לאונטי, הצלם של "לזמן את הרוע", קיבל כאן קידום ועבר לכיסא הבמאי, אבל את ההקפדה שלו על הצילום השאיר; הסרט אכן מצולם היטב. הסרט מצטיין גם בעריכת סאונד אפקטיבית מאוד. ניכר שלאונטי למד את החומר, צפה בהרבה סרטי אימה, בדק מה עובד, ומשחזר את זה. כמעט בכל סצנה, כל זוית צילום וכל שורת תסריט נראות כאילו מצטטות/גנובות/שואבות השראה מסרטי אימה ותיקים יותר. כל זה לא ממש מתחבר: אין הרבה הגיון או קוהרנטיות בהתנהגותם של כוחות האופל, שרגע אחד הם כל-יכולים ורגע אחר כך לא מסוגלים לפתוח דלת, ורק מר וגברת ג'ון וג'יין פרפקט ממשיכים להתנהג בטמטום עיקבי האופייני כל כך לדמויות בסרטי אימה זולים.

      אנאבל (יח"צ)
      כל כך רגוע ושקט כאן (צילום: יח"צ)

      הבובה אנאבל עצמה הופכת לשחקנית משנה בסרט של עצמה. אנאבל אינה צ'אקי: היא לא קמה, לוקחת סכין ורודפת אחרי אנשים ברחבי הבית. היא רק יושבת שם, על המדף או בכיסא הנדנדה, שוטפת את החדר במבטה המזוויע (לא, ברצינות – מי ירצה בובה כזאת בבית?!). לפעמים היא פתאום נמצאת לא בדיוק איפה שהיתה אמורה להיות: האם היא זזה? איך היא הגיעה מכאן לשם? זה בהחלט יכול היה להיות קריפי, אם היה מדובר בסרט עדין הרבה יותר. אבל כשכל כוחות השאול פורצים והשטן עצמו (או לפחות קרוב משפחה) מראה את פרצופו, לא ברור למה אנחנו עדיין אמורים להתרגש מכך שהבובה לא יושבת באותו המקום שבו ישבה קודם.

      אם כל מה שאתם מבקשים מסרט אימה הוא שיקפיץ אתכם בכיסא פעמיים-שלוש, "אנאבל" הוא בחירה סבירה. אבל הוא לא יעשה יותר מזה, כי בשביל להיות יותר מסתם רכבת שדים קצרה צריך גם דמויות בעלות אופי כלשהו והגיון כלשהו בין ההפחדות. הוא לא מזוויע בשום מובן, לא החיובי ולא השלילי.

      מה אתם חשבתם על "אנאבל"? ספרו לנו בפייסבוק