פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קשוב מאוד 67: פסטיבל הפסנתר נצבע שחור

      אחרי שנים בהן עמד איתן ולבדו, לפסטיבל הפסנתר מצטרף "פסטיבל הפסנתר המזרחי" האלטרנטיבי והראוי. נדב מנוחין כותב על הפסנתרים השחורים וחוגג את יום הולדתו ה-50 של חמי רודנר

      אהובה עוזרי ימי תרבות 2014 (יח"צ , אילן בשור)
      בצד האלטרנטיבי. אהובה עוזרי (צילום: אילן בשור)

      אני לא מרבה לעסוק כאן בפסטיבלים, בין היתר משום שרוב הפסטיבלים בישראל הם זהים, כוללים ליינאפ אחיד פחות או יותר עם שינויים קלים. בסוף זה הרי תמיד נגמר בשלום חנוך בזריחה ואהוד בנאי בשקיעה או להיפך. רצה המקרה, והשבועות האחרונים זימנו דיון ער במבנה של כמה פסטיבלים, ובראשם, אולי היוקרתי שבהם – פסטיבל הפסנתר שמפיקה אתי אנטה בחסות עיריית תל אביב. הקונספט הבסיסי מוכר - אמנים בולטים מבצעים עיבודים אקוסטיים, מבוססי פסנתר אם אפשר, ללהיטים הגדולים שלהם. המחירים מאוד לא עממיים וחלקם נע בין 100-150 שקלים. תקציר המהומה: מבין עשרות ההופעות שמציע הפסטיבל השנה, מדגישים המבקרים במידה רבה של צדק, אין אף אמן מסלסל. טענתם: מדובר בהדרה ממשאבים ציבוריים. ענו אנשי הפסטיבל: "ב-2014 הדיון בנושא זה הוא לא רלוונטי משום העובדה שכל סוגי המוזיקה משתלבים ונמזגים זה בזה להוויה אחת כוללת המכונה מוזיקה ישראלית".

      התשובה של אנשי פסטיבל הפסנתר היא אולי בעייתית אבל לא מפתיעה או חדשה. זאת הגישה המקובלת בתעשייה ובתקשורת הישראלית בנוגע לטענות מהסוג הזה. לדוגמה: כשהדג נחש מארחים את יהודה קיסר – זה מזרחי או לא? פוליקר יווני זה רוק? וכנסיית השכל, שדווקא כן מופיעה בפסטיבל – לא נחשבת למוזיקה מזרחית? וריף כהן? וכן הלאה וכן הלאה. לפי הגישה הזאת, החלוקה לפחות בתחום המוזיקה היא אנכרוניסטית ולא לוקחת בחשבון את המאזין הישראלי הממוצע, שכביכול שומע את שרית חדד ואביב גפן גם יחד מבלי שתהיה מבחינתו איזושהי סתירה בין השניים. תשובות דומות קיבלנו כאן בוואלה! תרבות כאשר פרסמנו לפני שנה בדיוק על נתוני ההשמעות של שירים מזרחיים ושל זמרות בתחנות הרדיו הגדולות. היא בעייתית כי היא שוכחת שגם אם המיינסטרים אימץ אלמנטים של מוזיקה מזרחית, הוא לא מאפשר לה להופיע בעצמה. כך או כך, כל עוד יש תוקף לתפקיד הניהול המוזיקלי וכל עוד התרבות לא עברה ממלכתיזציה – זכותם של מארגני הפסטיבל לעשות מה שהם רוצים ולהתאים לעצמם איזה אופי שהם רוצים, גם אם הביקורת עליהם מוצדקת, לגיטימית ועניינית.

      אז באו המבקרים, אנשי הבלוג קפה גיברלטר, אתר "בטריבונה" וקואליציית "לבי במזרח", וענו לזה באופן הכי מרשים שאפשר: הם ארגנו את פסטיבל הפסנתר המזרחי, ערב מיוחד שייערך היום (רביעי) במועדון קפה תל אביב בדרום העיר ויהווה אלטרנטיבה נגדית וחינמית (!) לאירוע המקביל. יש המון סיבות למה מדובר ברעיון נפלא. יש ליינאפ נהדר, מגוון באמת ומסוגל לפנות למגוון של קהלים, ז'אנרים ונישות: מיכה שטרית ועמיר לב מהרוק, ומולם נסרין קדרי ומאור אשוואל, מצד שלישי יעל הורוביץ במופע פלמנקו, ומעל כולם אמנים ותיקים כמו אלי לוזון ואהובה עוזרי. כל האמנים האלה ועוד הרבה אחרים יופיעו שם חינם, בזמן שבשביל הופעת ישיבה בפסטיבל המקביל תיאלצו לשלם מאה שקלים לכרטיס. הלוקיישן מבריק גם הוא, מועדון בדרום העיר שלא מזוהה בכלל עם איזושהי מעונבות. אבל הכי חשוב, זה שהאירוע הזה הוא יוצא דופן גם במונחים של מחאה תרבותית בישראל. פסטיבל הפסנתר המזרחי הוא אפילו לא תגובת נגד מחאתית לפסטיבל הפסנתר המקורי, הוא פשוט אלטרנטיבה סופר ראויה שעולה עליו.

      בשולי הדברים, בכל זאת כמה המלצות לגבי פסטיבל הפסנתר: אריאל הורוביץ יעלה מופע בעקבות העשור למותה של אמו, נעמי שמר. יהיה מעניין לשמוע אותו מבצע שירים שלה; יהודית רביץ חוזרת לאלבומים הראשונים שלה במופע בהשקת אסף אמדורסקי ובהשתתפות שם טוב לוי. כמעט סולד אאוט; עוזי נבון שר אריק איינשטיין – או שזה יהיה נהדר או שזה יהיה איום ונורא; קרני פוסטל ורועי ירקוני – מבשלים מה שמרגיש כמו אחד הפרוייקטים המעניינים של השנה הקרובה; ואחרון חביב: מתי כספי חוזר למופע מיוחד משירי סשה ארגוב, בהשתתפות בני משפחת ארגוב (!). ניצחון כפול: גם קלאסיקות מטורפות, גם לא יהיה את "מסתובב".

      בשולי הדברים #2: אם אנחנו כבר בעניין של פסטיבלים וייצוג, בואו נדבר רגע על פסטיבל אינדיסיטי שייערך בירושלים בתחילת נובמבר, בהשתתפות מגוון אמני אינדי כמו ניצן חורש והקאט אאוט קלאב, הקולקטיב, לילה ואחרים. אבל - האם ייתכן, שבאיזשהו קטע לא תשתתף בפסטיבל האינדי בירושלים אפילו להקה ירושלמית אחת? מצב התרבות בירושלים קשה גם ככה, אבל זה כבר קרוב לתנועה מגונה. יש בירושלים הרבה מוזיקה, גם אם אין בה המון מקומות להופיע. דווקא לפסטיבל מוזיקת שוליים לא מצאו לנכון לבחון את זה. מאכזב ברמות-על.

      איפה הילד? חמי רודנר חוגג 50

      לאן לאן לאן עפות השנים. אחת הדרכים של הטבע להזכיר לנו שהזמן עובר הוא לגלות שנערי הניינטיז כבר לא צעירים בכלל בגופם (אבל ברוחם! ברוחם!). חמי רודנר למשל, שחוגג יובל להיווסדו. אם יום אחד יעשו סרט על עלייתה ונפילתה של המוזיקה האשכנזית בישראל – חמי רודנר יהיה הדמות שסביבה העלילה נעה. מהיותו בן להורים קיבוצניקים, ידידים קרובים של נעמי שמר, דרך הפאנקיסט שצורך "בפרדס ליד השוקת" ב"אמריקה קרובה" ואיפה הילד?, להקת הקיבוצניקים שרצתה לעשות מתל אביב לונדון או לפחות מנצ'סטר, עבוד בבלוז שאפיין את קריירת הסולו המוקדמת שלו וכלה ב"זמן אסיף", אלבומו האחרון שבו הוא אפילו מזמזם ביידיש, די לעצמו. הוא היה מאלה (סי היימן, נוער שוליים ו"לך איתה", ואולי גם אסף אמדורסקי באיזהשהו מקום) שניפצו את המוזיקה של הדור הקודם, אבל גם התפיידו להם לאט ובשקט עד שהתפייסו עם כל השורשים. למרות שהיום הוא רחוק משיא ההצלחה שלו, הוא לא שם גמור: כמות הלהיטים שיש לחמי רודנר בארסנל היא ענקית, הוא מהכותבים המוכשרים בדור הרוקסן, מוזיקאי שאוהב רוקנרול באמת ונשאר פרפורמר נהדר. לא מתחכם יותר מדי, גם לא מתיימר, הסוד של חמי רודנר הוא סוד הדברים הפשוטים.