מסא אל ח'יר סיידתי וסיידתי, ברוכים הבאים לשידורי הטלוויזיה בערבית מין אורשלים אלקודס. השבוע בסרט הערבי של שישי בערב, סיפור מרגש על אהבה נגד כל הסיכויים. בנעוריהם, היו מחמוד ופאטימה מאוהבים עד כלות, צעירים ויפים. למרות התנגדות הוריהם, הם נפגשו ותכננו עתיד משותף. אבל הגורל האכזר, ומפגש אלים עם אבו-מחמוד, הפרידו ביניהם. עשרים שנה לאחר מכן, הם נפגשים בשנית. פאטימה כבר נשואה ואם לילד, אך אינה מאושרת בנישואיה; מחמוד העביר את חייו הקשים לבדו, כיוון שאף אישה שפגש לא השתוותה לאהבתו הראשונה. האם הפעם יתמסרו לאהבתם? האם הגורל ייעד אותם להיות יחד? צפו איתנו עד לסוף המפתיע, ולאחר מכן, אלמוסלסל סיבה למסיבה מע רבקה מיכאלי.
פעם קראו לזה "סרט ערבי". היום קוראים לזה סרט של ניקולס ספארקס. האיש שהיה פעם סופר הפך לחברה לייצור סרטים (זו לא בדיחה - זה Nicholas Sparks Productions). אם לא מכל סיבה אחרת, חייבים להעריך את ספארקס על כך שהגיע למצב שבו השם הראשון שמתנוסס מעל הסרטים שלו הוא לא שם השחקנים, גם לא שם הבמאי, אלא שם הסופר שכתב את הספר שעליו הסרט מבוסס. הסרטים שלו נראים כולם מוכרים מאוד רומנים רומנטיים עם אהבה עזה ומוות. ולמה לא: אהבה ומוות הם הנושאים העיקריים, שלא לומר כמעט היחידים, שבהם עוסקת כל יצירה ספרותית מאז ומתמיד. ספארקס לא מתבייש, לא מחביא את הרומנטיקה והשמאלץ מאחורי ציניות אופנתית, אלא שופך את הרגשות על המסך. מה רע בזה?
"הטוב שבי" הוא כל-כולו אחד מהסרטים האלה. יש פה זוג יפהפה צעיר (לוק ברייסי וליאנה ליברטו), שגדלים להיות זוג יפהפה מבוגר יותר (ג'יימס מרסדן ומישל מונהאן), והסרט מזגזג בין קורותיהם בהווה לבין העבר. האנשים הטובים טובים באופן מוחלט: הגיבור הוא צדיק, אבירי, מנומס, גברי מספיק כדי לתקן מכוניות ולנכש עשבים, אך גם בעל אינטלקט יוצא דופן, ואפילו קורא ספרים על פיזיקה. וכמובן, נראה כמו דוגמן. האנשים הרעים הם לא אנשים, אלא טרולים: הם טיפשים והם שונאים והם רוצים רק להרע, כפי שנאמר במקורות. הסרט מתרחש בלואיזיאנה, ומצולם כמו כרטיס ברכה לוולנטיינ'ס, עם הרבה אור-זהב בשערה של ליברטו, בתים ציוריים יפהפיים על גדות האגם, ומכוניות שמשום מה תמיד נראות כאילו יצאו משטיפה פלוס פוליש לפני חמש שניות ואפילו האבק הדרומי לא מעז לגעת בהן.
אוקיי, זאת פנטזיה, ואין שום סיבה לזלזל בזה. סרטי ספארקס לא יזכו לשבחים על ריאליסטיות יתר או פרסים על עשייה קולנועית חדשנית, אז מה. הסרט יודע מה הוא, והוא לא רע בזה. רוצים רומנטיקה טהורה קיבלתם.
וזה היה באמת בסדר גמור, אילו הסרט היה קצר בעשרים דקות. אבל הוא נמשך, ונמשך קצת יותר מדי. כי זה עוד מנהג של ספארקס: אהבה בלבד זה לא מספיק, צריך גם טוויסט טרגי וגורלי ברגע האחרון. אחרי שעה ומשהו של עלילה רומנטית סבירה, בעשרים דקות הסרט מוסיף ערימה שלמה של טוויסטים שהם בו זמנית כל כך מטופשים וכל כך צפויים (זוג הזקנות שישבו מאחורי ראו את זה מגיע עשר דקות מראש) שגם במאי אותם סרטים ערביים של שישי בערב היו חושבים שזה קצת נדוש מדי. במקום לשאול כמקובל "יד המקרה, או גורל?", הסרט מגיע עם שלט ניאון "גורל! גורל!!!" ודוחף לכם אותו כל כך עמוק בגרון שתיחנקו.
הסרטים של ניקולס ספארקס הם חסיני ביקורת: כל צופה יודע האם הוא שייך למחנה שאוהב אותם או לזה שלא. "הטוב שבי" לא עושה שום ניסיון לגשר על הפער הזה. או שאתם בקטע של השמאלץ הכי שמאלצי בעולם, ואז לא מעניין אתכם מה יש לשאר העולם להגיד על זה או שלא, ואז אין שום סיכוי שתגיעו לסרט הזה אפילו בטעות.
ומה אתם חשבתם על "הטוב שבי"? ספרו לנו בפייסבוק