קשוב מאוד 68: פסגות ותהומות במחווה הישראלית לאליוט סמית'

אלבום המחווה לזמר המנוח אליוט סמית' אמנם לא אחיד ברמתו, אבל כן תמצאו שם אוצרות. והוא לא לבד: נדב מנוחין דירג עבורכם את אלבומי המחווה הישראליים הטובים בכל הזמנים. קשוב מאוד

נדב מנוחין

אחד הדברים הכי יפים שהאינטרנט עשה למוזיקה, הוא שלא צריך להיות משוגע לדבר בעמדת כוח ובעל נכסים בשביל להרים חלומות. כך אנשי המגזין העצמאי "Andy Was Wrong" הרימו, בשיתוף מכללת BPM, אלבום מחווה לזמר המנוח ואייקון הדיכאון אליוט סמית' בהשתתפות כ-20 אמנים מרחבי השוליים הישראליים. כל מה שהם היו צריכים זה רעיון טוב, יוזמה, ופרויקט הדסטארט, השאר היסטוריה.

והמחיר מפתיע

בפחות מחצי שעה יש לכם פתרון מדוייק לכאבי רגליים וגב

לכתבה המלאה

להאזנה לאלבום המחווה לאליוט סמית' במלואו:

אליוט סמית' הוא בחירה מצוינת לאלבום מחווה של אמני שוליים. אגדה שהסיפור שלה כבר מוכן: גיבור של רוק אלטרנטיבי, אמן לו-פיי עם אג'נדה לא מתפשרת, דיכאון, סמים, לב שבור שוב ושוב, תהילה ובסוף - התאבדות בגיל 34, צעיר מדי בכל מובן. לקהל הרחב הוא הגיע כששיריו ליוו את הפסקול של "סיפורו של וויל האנטינג". מי שמקשיב לסמית' יודע כבר מזמן שזאת האזנה עם מחויבות, כי סמית' לא היה בדיוק מסוג האמנים שעושים לך טוב על הלב: במלודיות המתוקות-מרירות שלו, בקול הגבוה והפגיע נורא, ברגישות שלו, הוא לוקח אותך למקום שבו שום חורף בחוץ לא קר כמו הכפור שמחכה לך בפנים, מתחת לשמיכה שלך.

אליוט סמית' לוקח אותך למקום שבו שום חורף בחוץ לא קר כמו הכפור שמחכה לך בפנים, מתחת לשמיכה שלך

סמית' לא זקוק במיוחד לאלבומי מחווה משום שא' - הוא מת, וב' - משום שבמקרה שלו אין צורך בגילוי מחודש: סמית' מוכר למדי בכל קהילה של מוזיקה אלטרנטיבית שמכבדת את עצמה. אין בכך לרגע כדי להפחית מגודל המעשה, אלא כדי להדגיש את ערך המוסף האמיתי שלו ושל אלבומי מחווה רבים אחרים: להציג לראווה גלריה של אמנים חדשים, מתחילים, שעוד לא קיבלו בהכרח את הצ'אנס בבמות מרכזיות. בדיוק כמו ב"שרות חוה אלברשטיין", "פרויקט הלביא" (מחווה לאריק לביא), ו"מסע אספלט - פרויקט מחווה לסשה ארגוב" (וראוי להזכיר כאן עוד שני פרויקטים מכוננים בהקשר הזה: "שיר זר" ו"שירים משומשים", שהפיקו גרסאות עבריות של אמני שוליים לשירים של לאונרד כהן וטום וויטס, בהתאמה) מהשנים האחרונות, "See You in Heaven" הוא תמונת מחזור של כוחות עולים, בשלים יותר ופחות, באינדי הישראלי.

הקול הילדותי של טל פוגל, בעצמה נערת לו-פיי, מצמרר ומדייק את הטקסט הרגיש יותר ממה שאולי אפשר היה בדרך אחרת

יש משהו מאוד ניינטיזי באלבום הזה, על שלל גרסאותיו, אבל זה בוודאי קשור שמראש מדובר בקונספט ניינטיזי במהותו (וחלק מהחומרים עצמם הם משנות התשעים). הוא נפתח חזק מאוד עם ארבע גרסאות כיסוי טובות מאוד, שנאמנות לאספקטים שונים של המקור: ה-Canons מצדיעים עם הפופ האלגנטי שלהם ל-"In the Lost and Found", אורי שדה מוצא בעצמו כוחות לרוץ את "Son of Sam", להקת הקיץ של אביה (בראשות אביה פרחי), אולי ההפתעה הנעימה ביותר שמסתתרת באוסף, מגיעה לשילוב מצוין של מתיקות, קריצה, מסתורין וכוח עם "Say Yes" ומיד אחריה חיה מילר יחד עם הילה רוח, אולי הנציגים הבכירים ביותר שמשתתפים באוסף, מדייקים את החידה שהיא "Needle in the Hay". ארבעת הפותחים הם גם הטובים באלבום, שקצת מאבד גובה אחר כך. שווה להזכיר עוד כמה מצטיינים: מיקה שדה מפליאה בגרסה מרתקת ל-"Pretty (Ugly Before)", יעל אייזנברג ונעמה הכהן מצידן מקסימות בנפרד בגרסאות יותר שקטות ל-"Everything Reminds Me of Her" ו-"Roman Candle".

אמנים עם לא מעט זכויות במוזיקת השוליים המקומית, הלכו על גרסאות רחוקות מהמקור, שמקשות על מי שמכיר רק את השירים וחיפש הזמנה נעימה פנימה, להגיע מהם אל החומרים המוכרים פחות

אני מברך וכועס בו זמנית על הבחירה בטל פוגל לבצע את "I Didn't Understand", הפייבוריט שלי מהרפרטואר של אליוט סמית'. למרות שאני ציפיתי למשהו אחר לגמרי, הקול הילדותי של פוגל, בעצמה נערת לו-פיי, מצמרר ומדייק את הטקסט הרגיש יותר ממה שאולי אפשר היה בדרך אחרת. לצד הביצוע הזה והאחרים, יש עוד הרבה מאוד, ולא מעט גרסאות משעממות. פרויקט ארוך מדי מכל בחינה, וההתמשכות הזאת גורמת נזק בעיקר לשירים היפים שמגיעים לקראת סוף האלבום, כשכבר לאף אחד אין כוח יותר. גם בגזרת "הלהיטים" של סמית', "Between the Bars" ו-"Miss Misery" נכונה למאזין אכזבה מסוימת: מרב שחם ויהוא ירון (בראשון) ויוני ליבנה (בשני), אמנים עם לא מעט זכויות במוזיקת השוליים המקומית, הלכו על גרסאות רחוקות מהמקור, שמקשות על מי שמכיר רק את השירים הבולטים של סמית וחיפש הזמנה נעימה פנימה, להגיע מהם אל החומרים המוכרים פחות.

הסצנה העכשווית יודעת להפיק את עצמה טוב מאוד, אבל לא פעם חלק מהקסם נעצר בהקלטה ולא מצליח להביא את הכוח שבהופעה אל תוך האולפן

תמונת מחזור כמו תמונת מחזור, היא מכילה בתוכה את הדברים הטובים והבעייתיים בסצנה המקומית. הסיפור מוכר: הסצנה העכשווית יודעת להפיק את עצמה טוב מאוד, אבל לא פעם חלק מהקסם נעצר בהקלטה ולא מצליח להביא את הכוח שבהופעה אל תוך האולפן. החומרים האיכותיים של סמית' מאזנים את האובססיה לאסתטיקה שנוטה להזניח את הטקסטים. חשוב מכל: האמנים משוכללים ורב תחומיים מתמיד, ויש דור חדש ומעניין לצפות לו.

ולכבוד החגיגה: אלבומי המחווה הישראליים הטובים בכל הזמנים

קודם כל, הגדרה: אלבום מחווה הוא כזה שבו אמן או קבוצת אמנים מתכנסים ליצירת אלבום שרובו ככולו מורכב מחידושים לשירים בעלי מכנה משותף. אלבומים של לחנים מקוריים כמו "בציר טוב", "רוצה ויהיה", "אדומי השפתות", "אתה חברה שלי", "שרות לאה גולדברג", "משירי אברהם חלפי", "מעליי דממה" ועוד ועוד פשוט לא מתאימים לקטגוריה. מה שלא משאיר אותנו עם יותר מדי אפשרויות.

נשארו על הסף וכמעט נכנסו: "הדרכים הידועות - מחווה לחתונה לבנה של שלום חנוך" שהוציא גרסאות יפות אבל לא עמד מספיק בפני עצמו, "פרויקט חנוך לוין" של דודי לוי שנשכח ברבות השנים ולא הותיר חותם למרות גרסאות משובחות, ו"רוק טיים הללויה" - מחוות רוק כבד לקובי אשרת, שנותרה קוריוז אבל זכתה לנקודות בשביל המקוריות. ויש עוד כמה אחרים שלא נכנסו מפאת מקום, השפעה ותשומת לב.

5. שיר זר - משירי לאונרד כהן בעברית

מבט ברשימת המשתתפים בפרויקט החלוצי של "השרת העיוור" מלפני עשור בדיוק היא מפעימה: שרון מולדבי, גבריאל בלחסן, דויד פרץ, רותם אור, טליה אליאב, סגול 59 ועוד רבים וטובים הפכו מאז לעמודי תווך בשוליים הישראלים. הקונספט שאפשר לאמנים לתרגם לעברית את העולם היהודי והלא תמיד ישראלי של כהן יצר רשת שלמה של הקשרים יפהפיים, כמו העברות המחודש לתפילה "מי באש" או שיר הנושא המצוין בביצוע של איתי בלטר. למרבה הצער, ענייני זכויות יוצרים הרסו את החגיגה, אבל נשארו לא מעט שירים נפלאים.

4. רישומי פחם בצבע

מבין שלל הפרויקטים של חברת "עבודה עברית", דווקא אלבום החידושים לאלבום הנשכח, הקודר ואולי המורכב ביותר של מאיר אריאל הצליח במקום שבו האחרים מעט פספסו: הוא גיבש חבורת אמנים שמחויבים לחומר - אייל תלמודי המפיק, שלומי שבן, רונה קינן, שאנן סטריט, נעם ענבר, עמיר לב, ברי סחרוף כמובן ואחרים - שהצליחו להגיד משהו עכשווי על הטרגדיה האריאלית בישראל של 2011.

3. חברים שרים קורין

לא דובר עדיין עד כמה קורין אלאל היא אמנית יוצאת דופן וחלוצה בישראל. עד כמה היא הקדימה את זמנה, עד כמה השפיעה על הרוק הישראלי ועד כמה היא יוצרת נדירה. עדות לכך היא ערב המחווה היפה שערכו לה בסוף שנות התשעים, בהשתתפות אושיות כמו החברים הטובים יהודית רביץ וערן צור, והתלמידים אסף אמדורסקי, דודי לוי ואחד, אביתר בנאי הצעיר, שחידש יחד עם אלאל את "כשזה עמוק", מהשירים המושלמים שנוצרו בארץ אי פעם (גם אחותו של אביתר, הקומיקאית אורנה בנאי, שרה כאן בפעם הראשונה והאחרונה למעשה באופן רציני עם "חזקה מהרוח").

2. דודו טסה והכוויתים

ועכשיו לתותחים הכבדים: באלבום המחווה לסבו ואחיו, האחים אלכוויתי שהיו מוזיקאים מצליחים בעיראק וכאן נשכחו, דודו טסה הפך באחת לאמן גדול עם חזון מרהיב. תוך למידה של החומרים עם המנטור יאיר דלאל ועיבודים חדשניים הוא הצליח להביא בדיוק את מה שמחווה אמורה להביא: כבוד למקור, הערכה למכבד, ותענוג של האזנה שעומדת בפני עצמה.

1. בחזרה לשבלול

אלבום המחווה הישראלי הגדול ביותר בכל הזמנים הוא כבר בעצמו קלאסיקה. החיבור בין הלהקה חובבת הסיקסטיז והפסיכדליה לאלבומים המכוננים של הרוק הישראלי נראה בדיעבד מתבקש, ויחד עם חברים כמו ירמי קפלן וקרני פוסטל הצליחו אלי לולאי וחבריו לעדכן את הסאונד של "שבלול", "פוזי" ו"פלסטלינה" מבלי להתנשא מעליהם, ולחבר אותם לדור חדש של מאזינים. חשוב מכך, יש גם כמה רגעים באלבום - שומו שמיים - שכמעט יותר כיף להאזין לחידוש מאשר למקור.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully