פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      יהודית רביץ הזמינה את הקהל למסע בזמן שנגמר בתשואות

      המופע בפסטיבל הפסנתר העביר את הקהל שבא לראות את יהודית רביץ מסע בזמן. רביץ, לצד חברים ותיקים, הצליחה להשלים עם העבר בלי שיצליח לאיים על ההווה, וגם לתת כבוד לכל מה שעברה

      יהודית רביץ (נמרוד סונדרס)
      סוג של הופעת איחוד. יהודית רביץ בפטיבל הפסנתר (צילום: נמרוד סונדרס)

      די הרבה השתנה בין 1977 ל-2014, אבל אם נעצום עיניים אפשר להרגיש לכמה רגעים שדווקא לא הרבה: הנה, מכבי תל אביב שוב זוכה באליפות אירופה, והנה - יהודית רביץ עדיין שרה מדהים על כל תלתליה. אז היא הייתה בקושי נערה צעירה, חצי אלמונית, שבמחי כמה בתים מהשיר "סליחות" של לאה גולדברג ששייקה לוי מהגששים ויתר עליו, הפכה לכוכבת ענקית. מאז רביץ המשיכה לקריירת רוק מצליחה מאוד, אבל אמש (רביעי), במופע הפתיחה של פסטיבל הפסנתר, היא הופיעה רק עם שירים מהאלבומים הראשונים שלה - עד 1984.

      במובן מסוים זאת הייתה סוג של הופעת איחוד, עם כמה חברים שליוו את רביץ באותן שנים ממש: אבנר קנר, שמוליק בודגוב, אלון הלל, ז'אן פול זימבריס ומיקי שביב. על ההפקה היה חתום מי שהיה אז ילד ואחר כך מעריץ צעיר: אסף אמדורסקי, שגם הצטרף לנגנים בשלב מסוים. על פניו, נהוג לבצע במופעים מהסוג הזה חומרים נשכחים שאבדו עם השנים בין שלל הלהיטים שנוספו מאז. רק מה - כמעט כל החומרים של רביץ למן ההתחלה זכו להערכה גדולה, וכך יצא שרבים מהשירים שבוצעו על הבמה הם עדיין שירים מוכרים, והיא עוד ויתרה על לא מעט להיטים. השורה התחתונה מהעניין הזה היא שרביץ ניצלה מהפלונטר האופייני: היא יכלה לחזור לכמה שירים אבודים באמת, והקהל עדיין קיבל מעל ומעבר שירים שהוא יודע לזמזם בעל פה.

      יהודית רביץ (נמרוד סונדרס)
      מרגישה בבית, נינוחה, צוחקת, רוקדת, מספרת בדיחות (צילום: נמרוד סונדרס)

      האתגר שעמד בפני רביץ ואמדורסקי היה גדול, משום שרביץ עבדה בשנים ההן עם שורת אמנים ארוכה ומגוון סגנונות. בהתאם, הם לקחו החלטה אמיצה: לחזור לרגעים הראשונים, המעט ניסיוניים, של רביץ כזמרת סולנית, בלהקת ששת ובאלבומי הסולו הראשונים, ולוותר על שיתופי הפעולה האחרים שלה מאותן שנים. כך נדחקה החוצה העבודה עם יוני רכטר, אריק איינשטיין, הכבש הששה עשר ומתי כספי (כך לא בוצעו למשל, "מה עושות האיילות", "עטור מצחך" או "מישהו", שירים שהיא כן הופיעה איתם באותן שנים), ובמקומה הקהל קיבל רביץ מאוד שונה מזו ששרה את "באה מאהבה" כמה שנים אחר כך - חובבת של מקצבים לא שגרתיים, מנגינות דרום אמריקאיות, ומלאת שמחת חיים, אבל ממש.

      בכלל, רביץ של השנים האחרונות היא אדם מאוד פרטי ולכן נוצרה לה גם תדמית מעט מרוחקת. על הבמה אין לזה זכר: היא ממש מרגישה בבית, נינוחה, צוחקת, רוקדת, מספרת בדיחות. זאת תזכורת מצוינת לעובדה שמעבר ליכולות העצומות שלה כמוזיקאית, יש לה גם כריזמה נדירה, מהסוג שהולך ונעשה נדיר בסביבה. והקהל מקבל אותה בהמון המון אהבה.

      יהודית רביץ (נמרוד סונדרס)
      האתגר שעמד בפני רביץ ואמדורסקי היה גדול (צילום: נמרוד סונדרס)

      ואולי זה כי למרות שהשירים האלה כבר בני למעלה משלושים שנה, הם היו נחוצים מאוד למי שבא לשמוע אותם עכשיו. רביץ פתחה עם "יש אשר שקטים הם השמיים" של חלפי אחרי יום שאין דבר בינו ובין שקט, ורק "מילה טובה" שבא מאוחר יותר היה כל מה שרצו לשמוע במוזיאון תל אביב. בשיא אחר של המופע הצטרף שם טוב לוי, שהיה המוח מאחורי להקת ששת (בה היה חבר גם בודגוב), והם עשו יחד את כל שירי הלהקה שרביץ שרה במקור: "סמבה ברגל שמאל", "ענבלים (הדרך הגדולה)", ו"בלילות הסתיו". לוי הוא טיפוס יוצא דופן בסביבה, ולא רק בגלל הכלי שהוא מנגן בו (חליל צד) אלא גם בזכות הצניעות והישירות שהוא משדר. והיו גם "אהבה יומיומית" השקט, "לקחת את ידי בידך" בביצוע מצוין, "דרך המשי", הרוק המוקדם של רביץ עם "ארבע לפנות בוקר" ו-"עכשיו הכל בסדר", "פני מלאך" הברזילאי ועוד שירים נשכחים יותר כמו "שתיקת הים" ו-"כמו אל מים". רק בהדרן שני, אחרי שהקהל כמעט הכריח אותה, היא שרה את "סליחות" בשקט ורק עם גיטרה והקהל.

      יהודית רביץ (נמרוד סונדרס)
      מצליחה להיות גם כאן וגם שם, להשלים עם העבר מבלי שיצליח לאיים על ההווה (צילום: נמרוד סונדרס)

      רביץ ואמדורסקי שניהם חוזרים בשנים האחרונות אחורה, במן חתירה נגד הרוק שעמד בבסיס הצלחתם: א"א עם פרויקט הדודאים שלו וגם ב"צד א", הניסיון המוצהר שלו לשחזר חווית האזנה לאלבומים משנות השבעים. רביץ מצידה, הוציאה עם אחיה את "שירים מהבית" - אלבום גרסאות כיסוי לשירי ארץ ישראל. הר' המתגלגלת, עליה היא צחקה לאורך כל ההופעה, כנראה כבר לא תחזור, ואיתה גם הרבה דברים אחרים. אבל רביץ מצליחה להיות גם כאן וגם שם, להשלים עם העבר מבלי שיצליח לאיים על ההווה, וגם לתת מנוחה וכבוד לכל מה שהיא עברה. רק כך אפשר להבין את מחיאות הכפיים הארוכות עד מאוד שליוו את "שיר ללא שם", השיר שהוא "בת קול ברוח, מכתבי השלוח, מסילת חיי, געגועיי, הד תפילותיי". גם כאן, ללא ליווי מלבד כל מי ששר איתה, נופים וניגונים ופנים פנים.

      יהודית רביץ (נמרוד סונדרס)
      שרה את "סליחות" בשקט ורק עם גיטרה והקהל (צילום: נמרוד סונדרס)
      יהודית רביץ (נמרוד סונדרס)
      הר' המתגלגלת, עליה היא צחקה לאורך כל ההופעה, כנראה כבר לא תחזור, ואיתה גם הרבה דברים אחרים (צילום: נמרוד סונדרס)