שירים ללילה זאת קטגוריה מיוחדת, כמו שירים לחורף, כמו שירים ליום זיכרון. שירים ללילה נעים בקצב איטי יותר, מרשים לעצמם לזנוח את הממשי, את הסדר המתבקש של הדברים ואת הישירות הנדרשת לשיר פופ של שעות היום, והם יכולים לרחף להם לעולמות ברורים פחות. הם יכולים לצעוק בשקט, בתווך שבין הרדיו, המיטה ועוד יום שנגמר מאוחר מדי. "אף אחד" של תמי ענבר הוא שיר לילה מושלם. אפשר לטבוע בו, אפשר להירדם אליו, אפשר להרהר בו לדעת.
להאזנה לאלבום "אין מקום רחוק" במלואו:
ובכלל, יש משהו ב"אין מקום רחוק", האלבום החדש של תמי ענבר - מוזיקאית ותיקה למדי, שמסתובבת למעלה מעשור בין אולפנים והפקות אך לא ממש פרצה מעולם (זכור למשל, הלחן שלה ל-"על הנזק שבעישון" בפרויקט "שרות לאה גולדברג") - שמתעקש להישאר במחוז הביישני של הלילה. זה רוק דחוס מאוד, שבאדיבות המפיק המוזיקלי רן שם טוב (איזבו) וחברים כמו רונן שפירא, גידי רז, חיים לרוז, פטריק סבג ואחרים, מרשה לעצמו להתפרק לקטעים ארוכים, מעוטי מילים וכמעט פרוגרסיבים בגישה שלהם. ככה "כחול", קטע של שבע דקות שמתחיל מבוסס גיטרות הופל לסשן עמוס כלים ולקראת סופו הופך לנגינת פסנתר. הסערה הלא צפויה הזאת היא הדרך המרתקת של ענבר לשיר טקסט חושני על יחסי מין. וזה לא הקטע הארוך היחיד באלבום. לא פעם ישנה ההרגשה היא שהסאונד מתעוות, מתעמעם לדיסטורשן. זה יוצר זרות אבל גם לא מעט קסם, למשל ב"סערתי", השיר היפה באלבום.
וזה בכלל אלבום אבל שנוצר מההתמודדות של ענבר עם מות אביה, מה שמסביר אולי למה "אין מקום רחוק" מרגיש כל כך שקט ופרטי. שיר הנושא שלו מדייק את הפצע ואת תחושת המחנק שמלווה את האלבום: "אין מקום רחוק ממך / ואין מקום קרוב ממך / וזה לא עובר וזה לא עוזר וזה לא עובר לי אף פעם". גם המשפחה הנוכחית נוכחת כאן, כשענבר מבצעת דואט עם בעלה מיכה שטרית וברקע יש צחוק של ילדים (למרבה הצער, דווקא מהקטעים הפחות מוצלחים באלבום).
"אין מקום רחוק" הוא אלבום מאתגר, בזה קסמו ובזה מפלתו. השאפתנות שלו תזכה אותו בהרבה הערכה, אבל הכבדות שלו, הניכור והמחסור בשירים קליטים, סוחפים, ברורים יותר, מונעת ממאזינים להתאהב בו, להיקשר אליו ולהיאחז בו. זה אלבום שאפשר ליהנות ממנו מאוד, אבל להתקשות להיזכר בהבדלים בין הרצועות. למי שיתאמץ, ואוהב שירי לילה, יהיה על מה להתענג.
70 שנה למותה של חנה סנש:
ב-29 באוקטובר 1945, מצא עצמו המלחין דוד זהבי מלחין שיר שכלל 13 מילים בלבד. זה לקח לו חמש דקות שבמהלכן בכה מרה. זה היה "הליכה לקיסריה", שיר שנמצא במחברת חבויה של חנה סנש שנמצאה בחדרה ב"שדות ים" לאחר מותה, השבוע לפני 70 שנה. על כן נקדיש ל"אלי אלי", כמה מילים הפעם. גם השיר עצמו אגב חוגג בקרוב יום הולדת - הוא נכתב ב-24 בנובמבר 1942, וגם ביצועו הראשון, בערב חברים בקיבוץ נען, היה בסוף נובמבר 1945.
מוטי זעירא, בספרו "כמו קול של הלב" העוסק בחייו ויצירתו של זהבי, כותב עליו ככה: "בהקשבתו הדרוכה למילים יצר דוד משמעות מיוחדת למילה 'שמים', והעניק לה את הצליל הגבוה ביותר בלחן. כאילו צייר את דרכה של המנגינה, המטפסת אל המקום הגבוה - 'שמים' - ומשם יורדת ופוגשת בגובה העיניים את 'האדם'. התנועה הזורמת בין שני הקודקודים הללו של הקיום האנושי הפכה את 'אלי אלי' - בזכות לחנו של דוד - לשיר תפילה מודרני, נטול מחלצות דתיות, המבטא את הנפש המתפללת בפשטותה, בזרימתה הטבעית".
כמובן, השיר הזה זכה למגוון גרסאות כיסוי מכל מיני סוגים. כל אחת מהן מספרת עליו סיפור קצת אחר. הגרסה המושמעת ביותר, היא הגרסה של נתנאלה מ-1976. שלושה חוקרי תקשורת ישראלים מצאו שזה השיר המושמע ביותר ביום השואה, על פי נתונים שאספו בין השנים 1993-2002. אולי זה קשור לכך נתנאלה הקליטה את השיר פעם נוספת, בהזמנת שפילברג, לכתוביות הסיום של "רשימת שינדלר" (בגרסה של הסרט שהופצה בישראל, בעולם הכתוביות לוו ב"ירושלים של זהב").
חברי הקאסט של "בלוז לחופש הגדול", רגע לפני הגיוס ברקע מלחמת ההתשה, עורכים לילה אחרון של כיף על שפת הים בתל אביב כשהם שרים את השיר באיטיות ואז מיד בגרסה מהירה, שחותרת תחת הממלכתיות הקדושה שלו מצד אחד ומצד שני מצמררת כשהיא ממקמת את השיר בסיפור על שכול. השיר חותם גם הסצנה האחרונה של הסרט, כשבתווך שתי דמויות נהרגות.
שלמה בר והברירה הטבעית, תמיד חובבים של שירי משוררים, לקחו את השיר למקום אחר לחלוטין. השירה הכריזמטית של בר עם כלי המיתר והחליל שוקעים לתוך "הליכה לקיסריה" וממלאים אותו בעולם עשיר ומקומי מאוד.
אחרונה חביבה, הזמרת רג'ינה ספקטור בביקורה האחרון בארץ, מבצעת את "הליכה לקיסריה" בקיסריה. שפטו בעצמכם:
ופרידה קצרה בעקבות ידיעה עצובה שהגיעה בסגירת המדור: גאולה נוני הלכה לעולמה.
נוני שייכת יותר למדורי הקולנוע והתיאטרון, אבל היא השאירה את הדואט האלמותי עם אריק איינשטיין "לי ולך". עכשיו שניהם כבר לא איתנו.