לפני כחודש פרסמה מארוול את רשימת סרטי הקומיקס העתידיים שלה, והוכיחה סופית כי השתלטה על הוליווד: יש כרגע בלוח השנה יותר פנטזיות גיבורי-על מאשר חגים יהודיים.
הדומיננטיות הזו כבר נראית בלתי ניתנת לעצירה, ובכל זאת יש מי שמנסים להקים לה אלטרנטיבה. למשל, לא אחר מאשר הכוכב הגדול ביותר של מארוול בכבודו ובעצמו, רוברט דאוני ג'וניור. בימים הוא עוטה על עצמו חליפה ומסיכה ומככב ב"איירון מן" ו"הנוקמים", אך בלילות הוא המנהל הגאה של חברת הפקה טרייה בשם "טים דאוני".
בסוף השבוע האחרון, כמה שבועות לאחר שפתח את הפסטיבלים של טורונטו ושל חיפה, הגיע לאולמות הסרט הראשון פרי עטה של החברה הטרייה, "השופט", והוא מתגלה כהיפך המוחלט ממה שאנו רגילים לקבל בתוצרים של מארוול: דרמה נטולת אפקטים או ממדים פנטסטיים, בה מגלם דאוני ג'וניור עורך דין עשיר ושחצן, שנאלץ לחזור לעיירת הולדתו כדי להגן על אביו הקר והמנוכר (רוברט דובאל), שהיה מעורב בתאונת פגע וברח.
קשה שלא להעריך את הניסיון הזה של דאוני ג'וניור להרים בימינו סרט שנראה שייך יותר לשנות התשעים. ראויה להערכה גם העובדה ש"השופט" עושה משהו חריג נוסף ביחס להוליווד העכשווית, ומסרב לתחום את עצמו בגבולות של ז'אנר אחד: וכך, הוא דרמת בית משפט המתרחשת בין כתלי בית הדין ומתארת כיצד עורך הדין המשופשף מנסה להציל את אביו מעונש מאסר, אך בו בזמן גם דרמה משפחתית המספרת כיצד לומדים השניים להניח את משקעי העבר מאחור ולאהוב זה את זה מחדש לפני שיהיה מאוחר מדי.
הבעיה היא, שרמתם של השניים לא אחידה: בשעה שבקו העלילה המשפחתי דווקא יש בשר ועוקץ, הסיפור המשפטי פשוט לא מחזיק. כל העת אנו מצפים כי מתישהו הוא יקבל תפנית ויצדיק את זמן המסך הרב שמושקע בו, אבל במקום זאת מגיע דווקא אנטי-קליימקס מאכזב שמוציא סופית את הרוח מן המפרשים שלו.
דופי נוסף בסרט הוא הניסיון שלו לדחוס יותר מדי דמויות, עלילות משנה וסוגיות חברתיות. הגיבור מתחכך לא רק באביו אלא גם באשתו, בתו, בשני אחיו, באהובתו מן העבר, בילדתה מחוץ לנישואים, באמא של העבריין שמעולם לא סלח לאב ועוד ועוד. דרך כל אלה, מתיימר "השופט" לגעת ביחסי אבות-בנים, אבות-נכדים ואחים, בהתאלמנות ובגסיסה, בסרטן ובנכות רגשית, במאותגרות שכלית ובגילוי עריות, באלכוהוליזם ובסטוצים, בתחלואי מערכת המשפט ובפער בין עכברי העיר והכפר ועוד ועוד. אז אמנם כל זה נפרש בפנינו במשך לא פחות מ-140 דקות, ועדיין זה פחות מדי זמן בשביל המטען המדובר, שהיה יכול לפרנס עונה שלמה של סדרת טלוויזיה.
לעתים, נדמה ש"השופט" אכן שייך למסך הקטן, ולא פעם חולשותיו דוחפות אותו למחוזות של פרק בינוני בסדרת עבר נשכחת. אך בסופו של דבר הסרט מתעלה על הפגמים הללו, ומצליח לספק חוויה קולנועית.
זה קורה אך ורק הודות לדבר אחד: צוות השחקנים, שטוב בכמה רמות מעל חומרי הגלם איתם הוא נדרש לעבוד. "השופט" מציג בפנינו קאדר של כמה מבעלי המלאכה הטובים כרגע בהוליווד, ותחת שרביטו של הבמאי דיוויד דובקין, הם ממלאים את המסך הגדול בעוצמה וברגש. בולטים בהם בילי בוב תורנטון כפרקליט מן הצד הנגדי, שמשכיל להוכיח כי הגבולות בין האיש הטוב והרע הם לעתים דקים מכפי שחשבנו, ובצדו וינסנט ד'אונופריו, שחקן ותיק ופורה שלא מקבל בדרך כלל את הכבוד הראוי לו, וכאן בדמות אחיו הבוגר של הגיבור, מצליח להמחיש כמה קשה לחיות את חייך כשאתה נושא על גבך משא של סודות וחרטות מימי צעירותך.
עוד יותר מהם, "השופט" נשען כמובן בעיקר על שני הכוכבים שלו: רוברט דובאל משגר עוד הופעה לפנתאון, והפעם עושה זאת באופן אמיץ במיוחד כולל סצנה המציגה תופעות לוואי רפואיות באופן גרפי ואמיתי שנדיר לראות בקולנוע המסחרי. דאוני ג'וניור, מצדו, מזכיר לנו משהו - למה, לפני שרשרת ההסתבכויות בשנות התשעים והקאמבק בדמות איירון-מן בסוף העשור הקודם, הוא נחשב לאחד משחקני האופי המבטיחים של דורו בסוף שנות השמונים.
הסיבה לכך, כפי שנחשף בכל אחת ואחת מדקות הסרט, היא שדאוני ג'וניור הוא פשוט שחקן גדול, במובן הכי טהור ומקורי של המילה. יש לו הכל: כריזמה, קלאסה ובעיקר קשת רחבה של מחוות גוף והבעות פנים, שמאפשר לו בו בזמן לגלם הן את החלום האמריקאי והן את שברו.
התצוגה של הכוכב ושל חבריו ממתיקה את הגלולה המרה בקטעים החלשים יותר של "השופט" וממצה את המיטב מאלה החזקים. אז אמנם בסופו של דבר אין זה סרט גדול, ובפרספקטיבה של עשר שנים הוא ייראה גנרי כמו השם שלו, אך בזמן אמת בהחלט מדובר בחלופה ראויה ונדירה למי שמחפשים בקולנוע בידור שאינו כולל גיבורי-על. אם הוא לא יהיה עסוק מדי בעשרות הפרויקטים של מארוול, אפשר לקוות שדאוני ג'וניור ימצא בעתיד זמן להפיק עוד כאלה.
מה אתם חשבתם על "השופט"? ספרו לנו בפייסבוק