פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קשוב מאוד 71: דיקלה באלבום הפופ של השנה

      דיקלה היא חיה משונה שאף אחד לא ידע איך לאכול ו"ואם פרידה" הוא אלבום יוצא דופן בפופ העברי, כזה שעשוי להפוך אותה לכוכבת גדולה באמת. נדב מנוחין בבלוג מוזיקה עברית

      קשוב מאוד 71: דיקלה באלבום הפופ של השנה
      זוהר רון

      הפופ העברי, על פי רוב, מייאש. חוזר על עצמו, פועל על נוסחאות, נשמע כאילו נכתב במיוחד למען הפלייליסט, צפוי כמו קלישאות היסטוריות בנאומים של נתניהו. יש עוד עניין - פאתוס דרמטי משוחק ומוגזם, שהפך להיות הדרך של זמרים עם מנעד רגשי של קרטון ביצים להצהיר על עומק אמנותי. לכן גם כשהוא נשמע טוב הוא מעצבן (קרן פלס או עידן חביב כמשל), לכן האלבום של דיקלה, "ואם פרידה" הוא פשוט אלבום הפופ של השנה, אולי אפילו יותר מזה. זמרת שלא צריכה להעמיד פנים שהיא דיווה, לא צריכה להעיף מניירות כדי שיידעו שהיא זמרת, שלא מתביישת במה שהיא: זמרת פופ, יוצרת מזרחית, אשה עם נוכחות - ושיישרפו כל מי שזה לא מתאים להם.

      דיקלה כבר למעלה מעשור היא מן חיה משונה שאף אחד לא ממש יודע לאכול: היא לא דומה לפופ המזרחי בן דורה (למרות שהיא שותפה לו לחלוטין. היא למשל זאת שעומדת מאחורי "מונו" של סרנגה ו"תחזרי" של שרית חדד), לא לגל האתני של רייכל וקודמיו, להקות השאנטיפי, לא לרוק המזרחי של בנאי וטסה וסחרוף, וגם לא לאינדי המזרחי החדש (רביד כחלני או ריף כהן). היחידה שמזכירה אותה במשהו היא קרולינה, ובכל זאת הן פועלות בצירים שונים לחלוטין. המבקרים תמיד אהבו אותה, אבל היא לא הפכה ליצרנית להיטים לרדיו ולקהל. בקיצור, חתיכת ברוך למי שמחפש לתייק ולהכניס למגירות.

      "ואם פרידה", האלבום הרביעי שלה, הוא האלבום שצריך להפוך אותה לכוכבת גדולה. אוסף שירי האהבה-פרידה שהיא מביאה כאן מורכב מכמעט מאה אחוז שירים שמתחילים להזדמזם כבר מהפזמון. זה אלבום מגוון למדי מבחינת הסגנונות, מבלדות איטיות נמתחות לאורך הקול הגדול שלה (כמו "אין עוד אהבה כזאת" שפותח בעוצמה, או "שבע בערב" העצוב), דרך מיינסטרים מהודק ("ואם פרידה", מהלהיטים המוצדקים ביותר ברדיו), רפרורים למוזיקה ספרדית ("בסמה") ויוונית ("קופנגן") ולבסוף דאנס קצבי ("יהיה לנו טוב" המצטיין ו-"אתה זה בשבילי - Love is Everything"). לא פחות מגוון הוא השימוש שלה בקול שלה: בין סלסולים בקול היחסית נמוך שלה, היא מרשה לעצמה לעבור לדיבור, לצווח בקול גבוה (בקטע מדליק), להתמתח על מילה ולהיאנח עליה. זה סימן היכר של זמרת שמכירה את היתרונות שלה יותר טוב ממה שאפשר להניח, וחשוב מכך - שלא נפוחה מחשיבות עצמית.

      גולת הכותרת היא כמובן הקאבר ליוריתמיקס, ללהיט האייטיז "Here Comes the Rain Again". המבטא של דיקלה באנגלית נשמע ערבי יותר מאשר ישראלי, וברור שהיא ממקמת את הגרסה שלה לשיר הזה במזרח תיכון מסוים מאוד. לעומת זאת, העיבוד למוזיקה עצמה נשאר דאנסי, ולמרות הכינורות שנוספו הוא לא מדבר במזרחית, כמו בגרסה האוריינטליסטית המוגזמת והמעייפת לקארמה פוליס מלפני איזה זמן. התוצאה היא דיסוננס קשה, אך מרתק, בין ישראליות, ערביות ומערביות. אני לא בטוח שאני אוהב איך שהחידוש הזה נשמע כמו את מה שהוא מייצג: מציאות של קונפליקט שמחלחלת לתוך מוזיקת פופ. זה מעניין פי אלף יותר מאשר איך שעמיר בניון רואה את אחמד הסטודנט.

      זה אמיץ לשים באלבום הפופ שלך, ואפילו להוציא כסינגל, גרסה שהפגמים שלה כל כך מובנים. זאת הצהרה שאומרת יותר מכל ראיון חלול לעיתונות, מכל התחנפות זו אחרת. זה להגיד: קבלו אותי, את איך שאני שרה אהבה - עם השורשים שלי, עם ההעדפות התרבותיות שלי, עם הנשיות שלי - כי אם תקבלו אותי, תקבלו את עצמכם. כי האנגלית הלא משופשפת שלי היא איך שאנחנו נשמעים, והאהבה הלא מרוסנת שלי היא איך שאתם לא מעזים להביע את מה שאתם מרגישים באמת.

      למרות דעיכה מסוימת בשירים האחרונים, "ואם פרידה" הוא אלבום ששומר על שילוב בריא של קצב, רגש וחושניות, דרמה ומודעות. הבעייה המרכזית היחידה שיש לי עם האלבום הזה, היא שהוא נשמע לפרקים קצת מיושן. לפעמים הוא מזכיר אלבומים של טיפקס או אתניקס משנות התשעים (אולי זה האקורדיון שקופץ לביקור), לפעמים מיינסטרים סטנדרטי מתחילת העשור הקודם. בהפקה חדשנית הפופ הישראלי לא הצטיין כמעט אף פעם, אבל עוד פחות מזה נפוצים בו אמני פופ מרתקים, כנים ואמיתיים כמו דיקלה.