"לא קל להיות מלך"
(ג'קס טלר, עונה 1 פרק 1)
בשבוע הבא זה עומד לקרות: פרק הסיום של "ילדי האנרכיה", טלנובלת האקשן המצליחה של רשת הכבלים FX, ישודר בארצות הברית. קומץ האופנוענים ידועי התלאות שהצליחו איכשהו לשרוד שבע עונות של הרג בלתי פוסק, יוכלו סוף כל סוף לדומם את מנועי ההארלי, לתלות את מעיל העור המאובק, לפרוש לפנסיה מכובדת כאזרחים שומרי חוק ולעבור לגדל ירקות אורגניים בברקלי. או בתרחיש הסביר יותר, לעלות השמיימה ולרדת ביגון שאולה בפיצוץ אדיר כמו שבדרך כלל קורה בסדרה הזאת.
מבקרים רבים סבורים ש"ילדי האנרכיה" היתה צריכה להסתיים כבר לפני שלוש או ארבע עונות, אבל למרות שקשה להכחיש שהלימון הזה כבר נסחט עד הסוף ומעבר לכך, הסדרה בכל זאת הצליחה להישאר כיפית לאורך רוב הדרך ולמשוך יותר ויותר צופים מעונה לעונה. רגע לפני מרחץ הדמים הטלוויזיוני שמתוכנן בארה"ב ליום שלישי ה-9 בדצמבר, זה הזמן להיזכר מה היה לנו בשש העונות האחרונות, ומה מתוכנן לעונה השביעית שתשודר ב-HOT בחודשים הקרובים.
"אני יכול להיות שחצן, אני יכול להיות בלתי נסבל"
(קורט סאטר, יוצר הסדרה)
"ילדי האנרכיה" היא פרויקט של איש אחד - קורט סאטר, היוצר, הכותב והמפיק של הסדרה, וכמו כן מטורף כמו אננס. לאחר שקצר שבחים כחלק מצוות הכותבים, המפיקים, הבמאים ואפילו השחקנים של "המגן", החליט סאטר ליצור סדרת פשע משל עצמו, עם סיפור מסגרת המבוסס באופן חופשי מאוד על "המלט" של שקספיר.
העלילה מתמקדת בעיירה הפיקטיבית צ'ארמינג - חור עלוב ומוזנח בצפון קליפורניה, ובסאמקרו (SAMCRO - ראשי התיבות של Sons of Anarchy Motorcycle Club, Redwood Original), הסניף המקומי של מועדון האופנוענים הפיקטיבי "ילדי האנרכיה" - מין גרסה מוקצנת, אלימה יותר ומכוערת יותר של מלאכי הגיהנום. המועדון מתפרנס מפעילויות סימפטיות כגון סחר בכלי נשק מוברחים, גביית דמי חסות, הברחת סמים ואפילו, ירחם השם, הפעלת מוסך, וניהול בפועל את ענייניה של צ'ארמינג.
גיבור הסדרה הוא ג'קס טלר הצעיר (השחקן הבריטי צ'רלי האנם, שברוב העונות הוא גם חבר המועדון היחיד שמסוגל לנצח גירית בתחרות יופי). אביו של ג'קס, ג'ון טלר, היה אנרכיסט אידיאולוג, חובב הגות ושירה, והנשיא המיתולוגי של הסניף, ששאף להוציא את המועדון ממעגל האלימות והמוות. קליי מורו, סגנו ושותפו לעסקים של ג'ון (רון פרלמן בתפקיד בהמי ומרושע במיוחד) היה פחות בקטע של להפסיק עם האלימות ויותר בקטע של אשתו של ג'ון, ג'מה (קייטי סגל - אתם כנראה מכירים אותה בתור פגי באנדי). כתוצאה מניגוד האינטרסים המצער הזה נהרג ג'ון בתאונת אופנוע מסתורית וקליי מתחיל לנהל את המועדון, להרחיב את פעילויותיו הלא חוקיות, ועל הדרך גם לארגן רציחות של המובחרים שבמתנגדיו.
"יש לי חרטה אדירה על מעשי האלימות שביצעתי, גם המתוכננים וגם הספונטניים. אבל נראה לי שהדבר שמצער אותי יותר מכל זה שלמדתי להצדיק את ההתנהגות הזו"
(ג'קס טלר, עונה 6 פרק 13)
קו העלילה הראשי של הסדרה עוסק במשבר הזהות של ג'קס, שמבקש ללכת בדרכי אביו, לגמור עם הסחר בנשק, לעבור לעסקים חוקיים וידידותיים לכל המשפחה דוגמת אולפני פורנו ומכוני ליווי, ולהבטיח לאשתו ולילדיו עתיד שאינו כולל נהרות של דם. נשיא המועדון קליי, לעומת זאת, רק מעמיק את שותפות סאמקרו עם ארגוני פשע בינלאומיים, ומצליח לסבך את המועדון עם חקירה פדרלית, עם המחתרת הצפון אירית, עם קרטל הסמים המקסיקני ועם עוד אינספור ארגוני פשע ממגוון מוצאים אתניים.
העימות בין ג'קס לבין קליי הולך ומתעצם ככל שהעונות נוקפות, ומגיע לשיאו בעונה השישית. אבל גם לאחר שג'קס מצליח להדיח את אביו החורג מנשיאות המועדון בעונה הרביעית, הוא אינו מצליח להתנתק מהפשע והאלימות, ובסופו של דבר הופך בעצמו לסוג של קליי. הוא נכנס לעימותים עקובים מדם עם חצי קליפורניה ועם כל מגזר אתני אפשרי, ולא מהסס להקריב את חייהם של אנשים כאשר הדבר משרת את ענייניו.
"אולי קלטתם את זה כבר, אני בחור שיש לו בעיה עם מתינות"
(קורט סאטר, יוצר הסדרה)
שני הנושאים המרכזיים שסביבם חגה "ילדי האנרכיה", אם כן, הם משפחה ואלימות. וזה המקום להדגיש ש"ילדי האנרכיה" היא סדרה אלימה. כמה אלימה? יותר מדי. סאטר המשוגע וסר הטעם, שמצהיר על עצמו כטבעוני, ליברל ומתנגד לנשיאת נשק (ושלאחר ניתוח הסרת תוספתן שעבר בזמן צילומי העונה האחרונה פירסם בחשבון האינסטגרם שלו תמונת קלוז-אפ של האיבר המדמם (האמיצים מוזמנים ללחוץ כאן ולראות אותה), מנסה לשבור בכל עונה, ואם אפשר אז בכל פרק, שיאים חדשים של אכזריות, רוע אנושי, ודרכים מגעילות במיוחד להיפרד מאיברי גוף חיוניים.
בכל פעם שהצופה למוד הסבל בטוח שהאלימות הגרפית של הסדרה כבר לא תצליח לזעזע אותו, מגיע סאטר הזחוח ועושה לו דווקא. מה לא היה לנו? אונס קבוצתי, צעירה שנשרפת בעודה בחיים לנגד עיני אביה, גולגולתו של חבר מועדון אהוב שמרוצצת בצינור ברזל, ראש כרות שמבושל ונאכל, טבח בבית ספר יסודי, ועוד כהנה וכהנה קטעים שאינם מומלצים לבעלי קיבה חלשה או לבעלי קיבה בכלל.
באופן לא מפתיע, את הקטעים הדוחים ביותר שמר סאטר לעצמו: אוטו, חבר המועדון הפסיכופת שאת דמותו הוא מגלם, מצליח במהלך שהותו בבית הכלא לאבד את ראייתו בעזרת מקל שבור של מטאטא, לכרות לעצמו את הלשון בנשיכה כדי לא להלשין על חבריו, ולדקור אחות חפה מפשע למוות באמצעות דמותו של ישו הצלוב (כדי שחס וחלילה לא תוחמץ גם הזדמנות לפגיעה ברגשות דתיים). חלק מסצנות האלימות האלה אמנם משרתות את העלילה, או מנסות לומר משהו על חוסר התוחלת שבאלימות שרק מביאה לאלימות נוספת, אבל רבות אחרות הן סתם פרובוקציות בגרוש, ולמרות שהן נוטות להיות מופרזות באופן כמעט קומי, הרושם הוא שהן בעצם נועדו להעלות את סף הגירוי והזעזוע של קהל ציני וקהה חושים שבטוח שהוא כבר ראה הכול בסדרות כמו "אוז" ו"דקסטר".
אז נכון שמדובר בסדרה מופרכת על גבול הטראש, ונכון שהאלימות הקיצונית היא מרכיב משמעותי שלה (וכפי שמוכיחים נתוני המדרוג, גם מאוד פופולרי), אבל יש גם את העניין הלא כיפי הזה של אחריות של סדרה כלפי הצופים שלה, ובמיוחד הצעירים שבהם. לא היה מזיק אם סאטר וחבר מרעיו היו משקיעים קצת יותר בסיפור וקצת פחות בפירוטכניקה של איברים פנימיים. כמובן שיש גם סצנות עירום ומין מרובות שאינן משרתות את העלילה כלל, אבל זה כבר הפך לנורמה ברשתות הכבלים של ארצות הברית ולשיטה בדוקה למשוך קהל צופים גברי ומיוחם. חוץ מזה, לעומת סצנות האלימות נראות סצנות הסקס כמעט תמימות וחביבות.
"במהותה, ואני לא אומר את זה בזלזול, זוהי דרמה משפחתית. רק הנסיבות שלה מועצמות"
(קורט סאטר, יוצר הסדרה)
העונה השביעית נפתחת לאחר שבסוף העונה השישית ג'מה, שמקצינה עד לכדי גיחוך את סטריאוטיפ החותנת הכלבה מהגיהנום, וממש לא מתכוונת לשחרר את אחיזתה בבנה ונכדיה, מתעמתת עם טרה, אשתו ואהובת נעוריו של ג'קס, ומקפדת את חייה של טרה באמצעות מזלג בשר. זה קורה רגע לפני שג'קס מתוודה על פשעיו בפני הרשויות, במהלך שנועד לאפשר לטרה והילדים לעזוב את צ'ארמינג המקוללת בבטחה. ג'מה מצליחה להפיל את אשמת הרצח על ארגון הפשע הסיני המקומי, ומכאן מתחילה קומדיה של טעויות מצערות, כלומר מלחמת כנופיות עקובה מדם.
ההסבר ההגיוני היחיד לכך שג'מה - דמות מעצבנת, משעממת וצפויה, שלא התפתחה כמעט בכלל לאורך הסדרה - נמצאת עדיין בחיים, היא העובדה שהשחקנית קייטי סגל נשואה לאחד, קורט סאטר. כך, לאחר ששש העונות הראשונות נסובו סביב העימות בין ג'קס וקליי, מוקד העונה השביעית עובר לסוד של ג'מה, שכולנו מקווים שייחשף ויביא במהרה לפיצוץ של מערכת היחסים הכמעט אדיפלית שבינה לבין ג'קס. כמיטב מסורת סאטר, גם העונה הזו לוקחת את האלימות לרמות חסרות תקדים - ראשים ייערפו, איברים ייעקרו, בני אדם ינוקבו ככברה, גוויות יוצאו מקבריהן, וסצנות מין מטופשות יתרחשו. במילים אחרות, שום דבר חדש תחת שמש קליפורניה.
"בכל פעם שנדמה לי שאני בכיוון הנכון, אני מוצא את עצמי בסוף במקום שאפילו לא ידעתי שיכול להרגיש רע כל כך"
(ג'קס, עונה 3 פרק 1)
וזאת בדיוק אחת החולשות הגדולות של "ילדי האנרכיה" - היא נוסחתית מאוד, ומאז העונה הרביעית מחדשת מעט מאוד (אם לא מחשיבים את השינויים הדרמטיים בעיצוב השיער של ג'קס). רוב הפרקים מזכירים את סדרת משחקי GTA, עם קו עלילה מרכזי אחד בכל עונה, שמופרע כל הזמן על ידי 'משימות צד' גנריות, שבדרך כלל נראות כך: המועדון מקבל קריאה דחופה מידיד שזקוק לעזרה, בדרך כלל בחיסול יריב => חברי סאמקרו מזנקים על ההארלי => מרדף על הכביש או קרב בתוך האנגר נטוש => המון יריות לכל כיוון, אף אחד מחברי המועדון לא נפגע באופן רציני, והאנשים בצד השני נטבחים עד האחרון שבהם => סאמקרו מקבל בתמורה פיסת אינפורמציה כלשהי שתקדם את קו העלילה המרכזי, וחוזר חלילה.
מלבד זאת, האופי הטלנובלי של הסדרה (לא דבר שלילי בפני עצמו - תחשבו "עספור") אחראי לשימוש-יתר במקדם העלילה הנלוז ביותר מאז המצאת התרבות האנושית: הציתות מאחורי דלת פתוחה-למחצה. גם פתרונות הדאוס-אקס-מכינה למיניהם, שבעונות הראשונות עוד הצליחו להפתיע ולהסעיר, הפכו לצפויים כשהחלו לחזור על עצמם כמעט בכל עונה: דמות שבוגדת במועדון אבל בסוף מתברר שהיא לא בוגדת; גיבורים שצועדים לקראת מותם הבטוח, אבל ברגע האחרון יוצאים מהשיחים המון בני ברית עם תת-מקלע ומצמיתים את היריב; או ג'מה שכמעט מתה אבל בסוף מתברר שהיא נשואה ליוצר של הסדרה.
לבסוף, גם הקליף-הנגרז הדרמטיים בסוף כל פרק נחשפים בדרך כלל כמינוריים בתחילתו של הפרק הבא: דמות ראשית נורית מטווח קצר בחזה? מאושפזת במצב יציב בתחילת הפרק הבא. חבר מועדון אהוב מתאבד בתלייה על ענף עץ (אולי הרגע העצוב והמרגש בתולדות הסדרה)? בתחילת הפרק הבא מתברר שהענף נשבר והוא בריא ושלם.
"לכולנו יש פרצופים מאוד מיוחדים, כאלה שרק האימהות שלנו היו יכולות לאהוב"
(קים קוטס, שמשחק את חבר סאמקרו טיג, מחמיא לחברי הקאסט)
על אף כל ההסתייגויות שלעיל, כדאי לכם לצפות ב"ילדי האנרכיה". כלומר, כל עוד אתם לא נשים בהיריון או סובלים ממחלות לב או פיינשמקרים של איכות טלוויזיונית חסרת פשרות. כי אם לא לוקחים אותה יותר מדי ברצינות - ולמרות הרפרנסים המרובים לתרבות 'גבוהה' ושמות הפרקים האניגמטיים בשפות שונות, היא ממש לא נועדה שייקחו אותה ברצינות - מגלים שזאת אחלה סדרה עם פוטנציאל התמכרות עצום. אמנם לא כל העונות מוצלחות באותה מידה, אבל הטובות שבהן טובות ממש סוחפות, מעוררות הזדהות, ואפילו מרגשות.
קטעי האקשן, למשל, נהדרים. מרדפי אופנועים ומכוניות, חילופי יריות מרובי משתתפים, קרבות פנים אל פנים, קטטות המוניות, והמון דברים גדולים שמתרסקים ומתפוצצים. גם אם מבחינת תפקידם בעלילה קטעי הפעולה האלה מתחילים לחזור על עצמם אחרי כמה עונות, הם עדיין מגניבים בכל פעם מחדש כשלעצמם, בתור אקשן טהור ומזוקק. וגם אם החיבור בין פרק לפרק מקרטע, כמעט כל פרק, כשלעצמו, הוא מותח ועתיר דרמות, מזימות ומזימות-שכנגד, מריבות ופיוסים, דמויות שנראות בלתי מנוצחות שנהרגות במפתיע, וגברים-מתים-מהלכים שמצליחים לשרוד כנגד כל הסיכויים - בראשם מפקד המשטרה המקומית טוב הלב והמושחת, שגוסס ממחלה סופנית כבר שבע עונות ומפרק לפרק רק נראה דשן ורענן יותר.
יש גם הומור, בעיקר שחור, אבל כזה שמסוגל להביא לפרצי צחוק מול המסך. והמשחק הוא במרבית המקרים מצוין; סאטר, שכחלק מהתחקיר לסדרה בילה זמן רב בלוויית כנופיית אופנוענים מפוקפקת מקליפורניה, אסף סביבו אנסמבל משובח של שחקנים, ויצר אוסף של דמויות מוגזמות כמעט כמוהו, במובן הטוב של המילה. בין חברי סאמקרו ניתן למצוא יהודי שמן ומזוקן שמחלטר כחקיין אלביס, סקוטי מצולק עם גישה אבהית ומבטא בלתי אפשרי, מתנקש חסר מצפון שמקעקע על גופו סמיילי בכל פעם שהוא הורג אדם, האקר רגיש חובב מזון בריאות עם תספורת מוהוק, וכמובן אבק-האדם המעונה והמעוות שסאטר מגלם בעצמו בהנאה מופגנת.
החל מהעונה החמישית מצטרף לקאסט הקבוע ג'ימי סמיתס הנהדר בתפקיד סרסור טוב לב ומנהיג כנופיה בדימוס שמשום מה מתאהב בג'מה. יתר על כן, כל עונה מתהדרת בשורה של שחקנים מפורסמים בתפקידי אורח מפתיעים במיוחד. כך, בעונה השביעית אפשר להיתקל במרילין מנסון כמנהיג כנופייה ניאו-נאצית, ליה מישל (רייצ'ל מ"גלי") שמבליחה כמלצרית קשת יום אבל אופטימית, וקורטני לאב (!) כמורה רחומה בבית ספר יסודי (!!!). וולטון גוגינס, שמאז העונה החמישית מגיח מדי פעם בתפקיד זונה טרנסג'נדרית אקסצנטרית וטובת לב, גונב את ההצגה גם בעונה השביעית עם סיפור אהבה מנתץ מוסכמות בינו לבין אחד מחברי המועדון.
"הדבק שמחזיק את המועדון הוא כבר לא אהבה או אחווה. איבדנו את זה מזמן. עכשיו אלה רק פחד ותאוות בצע"
(ג'קס טלר, עונה 4 פרק 1)
אז "ילדי האנרכיה" נגמרת, ולא רגע אחד מוקדם מדי. הדמויות שהצליחו לשרוד עד לפרק הסיום עשו זאת עם כל כך הרבה דם על הידיים עד שבשלב זה קשה לגייס אהדה כלפי מי מהם, והתחושה הכללית היא של 'בואו נגמור עם זה כבר'. ובכל זאת, אם מתבוננים על כל הנבלים הללו ביחד, כעל מקשה אחת, מגלים שערכי החברות, הסולידריות והנאמנות של כנופיית הפושעים הזאת מצליחים לדבר גם אל לבם של שומרי החוק האדוקים ביותר שבינינו. זוהי כמובן הצלחתו הגדולה ביותר של קורט סאטר, וכפועל יוצא מכך כבר מתכוננים מיליוני צופים בארצות הברית ועוד כמה מיליונים ברחבי העולם בציפייה דרוכה לגלות מי מחברי סאמקרו יחיה ומי ימות לאחר הריקוד האחרון של המועדון ביום שלישי הבא.
סאטר כבר סופר את הדולרים ואת התהילה ודוהר על ההארלי לקראת הפרויקט הבא שלו, סדרת אבירים המתרחשת באנגליה של ימי הביניים (שגם בה תככב קייטי סגל. אין צדק בעולם). ולמי שטרם עשה זאת כדאי לצפות בעונה השביעית של "ילדי האנרכיה", שחרף מגרעותיה היתה אחת העונות המוצלחות של הסדרה, ולקוות כמו כולנו שהפינאלה שלה יביא לכדי סיום הולם ומספק את הדרמה של צ'ארמינג, של מועדון האופנוענים שלה ושל משפחת טלר האומללה. בואו, יהיה שמח. או שלא.