ז'ורז' סימנון, כנראה אחד הסופרים הפוריים ביותר אי-פעם, חיבר בימי חייו כמה מאות יצירות בשמו או תחת מגוון שמות עט. מתוכן יותר ממאה ספרים וסיפורים קצרים הם בכיכובו של הפקד מ?גר?ה. מגרה הוא לוחם-בפשע ספרותי יוצא דופן, בעיקר אם משווים אותו לגיבורים מפורסמים אחרים של הספרות הבלשית והמשטרתית, שנוטים להיות מוקצנים ואקסצנטריים. הוא לא תימהוני כמו אוגוסט דופן, לא מבריק כמו שרלוק הולמס, לא כריזמטי כמו הרקול פוארו, לא מיוסר כמו אראסט פנדורין, לא שרמנטי כמו רוברט לנגדון ולא פגיע כמו הארי הולה.
מגרה - שמו הפרטי, ז'ול, נמסר רק בספר השמיני בסדרה - הוא בסך הכול טיפוס די פשוט. שוטר בגיל העמידה בן מעמד הפועלים, גדול ורחב ומסורבל, נשוי באושר, אוהב לאכול ולשתות, לעשן מקטרת, ובעיקר לעמוד ולהתחמם ליד התנור ביום גשם קפוא. הוא גשמי מאוד, אנושי מאוד, קר רוח, נרגן וטוב לב. את דרכם הספרותית המשותפת החלו סימנון ומגרה בשנת 1931 עם הנובלה "פיוטר הלטבי", שיצאה לאחרונה לאור בעברית בתרגומה של רמה איילון, כחלק מסדרת 'פקד מגרה' החדשה של הוצאת עם עובד.
ספרים וסיפורים על מגרה כבר ראו אור בעברית בהוצאות שונות, אבל זהו הניסיון הראשון, לפרסם אותם בישראל באופן שיטתי ובמסגרת סדרה המוקדשת רק לו, ועל כך יש לברך. מגרה הוא גיבור בלשי נהדר דווקא בגלל חוסר הייחוד שלו. כפי שכותב דב אלפון באחרית הדבר המצויינת לרומן (אנחנו עוד נחזור אליה בהמשך), "מגרה אינו מישהו מאוד ספציפי, משום שעל מגרה להיות אנחנו
התאים האפורים של הרקול פוארו פעלו במהירות מסחררת, שרלוק הולמס היה גאון. מגרה הוא ממוצע כי הוא אתה ואני" (עמ' 195).
פיוטר הלטבי הוא ארכי-פושע צעיר, בלונדיני, שחצן ונהנתן, שמגיע לפריז בגלוי, מתמקם בסוויטה רחבת ידיים במלון מז'סטיק המפואר, ומתרועע באופן מתריס עם איל הון מארה"ב ועם רעייתו ההיסטרית לנגד עיניהם הנדהמות של מגרה ופקודיו. מה שמסבך את העלילה עוד יותר היא העובדה שבתא השירותים של הרכבת שממנה ירד פיוטר זה עתה בדרכו אל מלון הפאר מתגלה גופת צעיר בלונדיני שעונה במדוייק לתיאורו של פיוטר הלטבי. וכאילו לא די בכך, בעיירת דייגים בנורמנדי נצפה רוסי שיכור ודיכאוני שדומה להפליא גם הוא לאותו פיוטר לטבי חמקמק. מגרה ועוזריו מנסים להתחקות אחר עקבותיהם של מגוון הפיוטרים, והעניינים מסתבכים כשבאזור מלון מז'סטיק מתחילות לצוץ גוויות נוספות.
שתי בעיות מהותיות יש ל"פיוטר הלטבי". הראשונה, והקשה יותר, היא שהוא פשוט לא מספיק מעניין. בטח שלא בהשוואה לסיפורי מגרה המאוחרים יותר, שלעומתם היצירה הזו נראית קצת בוסרית. התעלומה לא מספיק ברורה והפיתרון שלה, בסופו של דבר, אינו מפתיע ואינו מלהיב. מרבית הדמויות אפרוריות ואינן מצליחות לעורר כלפיהן שום רגש מלבד אדישות. רבות מן ההתרחשויות נראות משוללות כל היגיון. קצב העלילה אמנם קדחתני, אבל איכשהו מתקבלת ההרגשה כאילו הסיפור מתנהל בעצלתיים עד סופו הצפוי והבלתי נמנע.
סגנון הכתיבה לקוני ומקמץ במילים - אלפון כותב כי סימנון עצמו העריך שאוצר המילים המשמש אותו הוא בן כ-1800 מילים, "קמצוץ מתוך ים האפשרויות של השפה הצרפתית. אסור שהשפה תהווה מחסום. אסור שהסגנון ירתיע את הקורא. יש בספרים של מגרה הרמוניה נדירה בין התוכן לצורה, בדיוק כנדרש משירה" (עמ' 198). את הקורא המסוים הזה, מכל מקום, סגנון הכתיבה של "פיוטר הלטבי" דווקא הרתיע למדי, והרגיש פחות כמו שירה ויותר כמו רשימת מכולת - אינספור פסקאות בנות משפט אחד קצר, יבשושי ולא תמיד מובן במלואו, שפעמים רבות מסתיים בשלוש נקודות.
אולי זה עניין של טעם, ואולי אלה פשוט השנים שעברו מאז התפרסם הספר לראשונה שהופכות אותו למיושן בעיני הקורא בן זמננו, אבל כך או כך כדאי לקחת בחשבון שזהו סיפור הרבה פחות קריא והרבה פחות נגיש מסיפורים מאוחרים יותר בסדרת מגרה, שהתמשכה על פני יותר מארבעה עשורים. אחרית הדבר של אלפון (שמחמת ספויילרים מרובים אכן רצוי לקרוא אותה רק לאחר שמסיימים את הרומן) אמנם תורמת מאוד להבנת היצירה וההקשר שבו היא נכתבה, ואפילו הצליחה לתעתע בי למשך כמה רגעים ולגרום לי להאמין שבעצם נהניתי מאוד מקריאת "פיוטר הלטבי", אבל למען האמת אותה אחרית דבר עצמה היא כנראה החלק המהנה ביותר והקולח ביותר במאתיים עמודי הספר.
אם בעיית חוסר העניין היא בסופו של דבר שאלה של טעם, על אחת כמה וכמה הבעייה השנייה - עניין האנטישמיות. הכוונה כאן היא לא למחלוקת סביב דמותו של סימנון, יליד בלגיה שחי בצרפת בתקופת מלחמת העולם השנייה והואשם בשיתוף פעולה עם הכובש הגרמני; הבחירה האם לצרוך או לא לצרוך תרבות בהתבסס על האידיאולוגיה של יוצריה היא לגמרי אישית - לגיטימי לבחור להימנע מיצירות כאלה בדיוק כפי שלגיטימי לחלוטין ליהנות (או לסבול) מהן תוך הפרדת מהות היצירה מדמותו של האדם שיצר אותה.
עם זאת, ב"פיוטר הלטבי" קשה להתעלם מכך שאהבת האדם של סימנון נראית כנעצרת על סף הגטו היהודי/פולני של פריז: "בכל פינה, בכל כתם צל, בסמטאות ללא מוצא ובמעברים, יכולת לחוש בבעבוע אנושי, בחיים נכלוליים, בזויים. צללים נצמדו אל הקירות. הזבנים מכרו סחורות שאפילו שמותיהן היו זרים לצרפתים" (עמ' 62). מגרה מגיע לגטו בעקבות פילגשו של פיוטר הלטבי, אנה גורסקין, יהודייה ממוצא מזרח אירופי, שהיא אולי הדמות המעניינת ביותר ברומן. מלאת גוף ("היא נראתה מבוגרת מעשרים וחמש השנים שצוינו בספר החשבונות. עובדה זו נזקפה מן הסתם לחובת גזעה. בדומה ליהודיות רבות בנות גילה היא עבתה" - עמ' 60), בעלת שיער שחור שמנוני ופלומת שפם על שפתה העליונה, מופקרת, גסת רוח ואלימה, אבל גם "מרהיבה בעיניה היורות גצים ובשפתיה המעוקמות" (עמ' 132), מתוארת אנה כמו סוג של פרא אציל, בת לגזע נחות ומושחת. היא אמנם מעוררת אהדה כאשר היא מעידה על עצמה "אני לא חשובה
בסך הכול נוכרייה
בחורה שחיה חיי גיהינום בגטו" (עמ' 146), וגם מגרה מפגין כלפיה, בסופו של דבר, רוך בלתי צפוי, אבל קשה שלא להתכווץ בחוסר נחת מול פסקאות כמו "לכל גזע יש ריח משלו, המאוס על גזעים אחרים. אף שפתח את החלון ועישן ללא הפסקה, לא הצליח הפקד מגרה להיפטר מאדי הצחנה המציקים" (עמ' 136). כאמור - מדובר בעניין של טעם, ואם מסתכלים על חצי הכוס המלאה אז הקטעים האלה לפחות מוסיפים לסיפור מעט פלפל שכה נחוץ לו.
עבור חובבי סימנון ומגרה, "פיוטר הלטבי" הוא הצצה חשובה לרגע שבו הכול התחיל, ונקודת זינוק מסקרנת ומבורכת לסדרת 'הפקד מגרה' של עם עובד. אנשים הרגישים לביטויי גזענות ספרותיים עלולים להתייסר מהקסנופוביה הבוטה שלו. שאר הקוראים כנראה יעדיפו להתחיל עם סיפורי מגרה מאוחרים, בשלים ונגישים יותר, וייתכן מאוד שלאחר מכן הם יבכרו לשוב ל"פיוטר הלטבי" ולבחון מקרוב את הרגע שבו נוצרת דמות ספרותית גאונית.